היא מאחרת, שוב.
היא יוצאת מהבית, האופניים הקלות שלה שקנתה אצל האחרון שלה מונחות לה ברכות על הכתף, היא יורדת במדרגות כאילו גרה שם כל חייה. הגוף שלה מכיר כל פינה אפשרית שם ובנשימה השלישית היא כבר בקצה הרחוב עם החברה וכוס של קפה שחור ביד.
האיש הצועק יושב בפינה שלו, מחכה שמישהו יתייחס אליו. הפעם הפלייליסט שלו עצוב יותר, הוא צועק בטונים נמוכים מתמיד. אבל זה נראה שאף אחד לא שם לב. רק היא, אז היא מוזגת כוס מים מהקנקן שמונח על השולחן הוברגני שלה ומושיטה לו. הוא ממשיך לצעוק אבל הוא מזהה אותה לפי הסנדלים שלה. סגולות שכאלה, ומפלסטיק. הוא מושיט ידו מעלה ולוקח את כוס המים. האנשים ברחוב כועסים, הם לא מבינים למה היא עוזרת לו לצעוק, למה היא עוזרת לו להוציא את התסכול שלו החוצה, למה היא עוזרת לו להפר את הסדר המזויף שמתעופף לו ברוח התל אביבית ברחוב דינזגוף. הם לא מבינים למה היא עוזרת לו לחשוף קצת את האמת.
הוא מחייך לה עם העיינים שלו, וממשיך במלאכה, והיא מחייכת. הצעקות שלו ברורות לה עכשיו יותר מתמיד.
היא חוזרת לשולחן שלה, עכשיו הכל כרגיל. היא צריכה את הרעש שלו איתה ברחוב שיילך איתה לכל מקום. שיזכיר לה שהיא גם רעה, שהיא גם עם מסכה על הפנים. שהיא גם עושה משהו שהוא אסור.
ההודעה שהיא מקבלת בטלפון עוזרת לה להיזכר בזה. "היום?". היא לא עונה. היא מרגישה שהיא תבגוד באיש שיושב לו שם וצועק ורק מבקש בעצם קצת שקט.
היא מגיעה לדירה וישר עונה. "כן". מה שהיא רצתה בעצם לשאול זה איפה האישה שלו היום? או כמה זמן יש להם היום.
תשע בערב. היא אחרי מקלחת ומתלבטת מה ללבוש. היא בוחרת בשמלה האהובה עלייה, השמלה שהוא הכי אוהב. השמלה שפעם אמר שאשתו לבשה בפעם הראשונה שהם נפגשו. זה נפלט לו אז היא לא כעסה באותו רגע, להיפך. זה גרם לה להרגיש יפה יותר.
היא מאחרת. שוב היא חלמה. היא חלמה על הרגע שמישהו יחשוף את הסוד שלהם, איך זה ירגיש לה. ומעניין אם היא תבכה או תצחק. ובמקום למהר ולצאת, היא נשכבה על המיטה וחייכה לעצמה.
חצות. צעקה, ואחריה אנקה של כאב. היא פוקחת עיניים ויוצאת.
היא הולכת לאט, היא רואה אותו מחכה לה בקצה של הרחוב, ניהנה מהרוח של תלאביב שמלטפת לו את הלחי ומנקה ממנו לרגע את כל השקרים. הוא כ"כ יפה. והיא לא מבינה איך בגוף כ"כ יפה וטוב יכול להיות כ"כ הרבה רוע. ואז היא חושבת על עצמה ותוהה איך בגוף הכ"כ קטן שלה יכולה להיות אהבה כ"כ גדולה לאיש שכזה.
את המחשבה הזאת קוטעת צעקה של האיש ההוא שיושב לו שם בפינה, ואז היא מבינה. היא בדיוק כמוהו.
ארבע בבוקר, דרום תל אביב. היא סוגרת אחריה את השער של הבניין ומתחילה לצעוד חזרה הביתה. אחרי שעה של הליכה כמעט מגיעה אל האיש הצועק, הוא עייף כבר. היא מתיישבת לידו, ומושיטה לו בקבוק מים, הוא צריך כוחות כדי להתחיל לצעוק. כדי להוציא קצת תסכול. בייחוד אחרי הלילה הזה. היא צריכה שמישהו יחשוף את השקר שלה שוב ברחוב דיזנגוף.
פעם כשהייתה ילדה בת עשרים פגשה איש כואב שכולו היה רע וכל הלב שלו טוב, שלחש דברים שנשמעו כמו אהבה אפילו שבכלל לא התכוון.
// עדי אבידני
