עד גיל 4 הייתי מכורה למוצץ.
לא יודעת איך להסביר את זה נכון, אבל בתרבות הסובייטית זה לא מקובל שילד יהיה מעוכב בדרך מסוימת בהתפתחות שלו. סבתא שלי עד היום יורקת לכל כוון כשהיא רואה ילד בן 5 מסתובב עם חיתול. אבל חוץ מזה? להסתובב עם מוצץ לאורך החיים הבוגרים, איך נאמר, זה לא מצב אופטימלי. מודאגת וחרדה ניגשה אמי לרופא המשפחה והוא אמר "זה פשוט. מדובר בטכניקה של שנים שעובדת על כל ילד- פשוט תזרקי את המוצץ לנגד עיני הילדה למקום שממנו היא תדע שלא תהיה לו דרך חזור".
והנה אמא שלי מולי, והנה המוצץ בידה.
הנה חלון.
הנה המוצץ בדרכו האחרונה טס מקומה שישית לקומת קרקע. וכך אני עד היום, מסתובבת בלי שום דבר שיסתום לי את הפה.
במשך החיים הסתכלתי על המקרה כעל מעין קוריוז, עד שהבנתי שהוא הרבה יותר מזה- הוא דרך חיים.
שלום לכולם, אני מילה ואני ממש אבל ממש לא יודעת לקבל החלטות. לא החלטות הרות גורל, לא החלטות סבירות ולא החלטות של "לאן בא לך? לבית קפה או ל-BBB?". המשפט השנוא עלי מכל זה- "תעשי מה שבא לך" / "לא יודע מילץ', תחליטי את"- לא כי זה משפט שבדרך כלל נזרק במהלך ריב, אלא כי אני באמת ובתמים לא יודעת מה בא לי. למזלי האסטרולוגיה פתרה לי את הבעיה הזו בקלות:
אני מאזניים!
מאזניים הם מעין יצורים כאלה שמסתובבים בעולם, מקבלים החלטות, משקרים לכולם מסביב שהם סמכותיים ויודעים מה הסיבה לכל החלטה, אבל בתכלס? הם מתמהמהים לפני, במהלך וגם אחרי שההחלטה התקבלה (אהלן ביבי. נשבעת, הוא מאזניים). וכך יום אחד החלטתי שאם שווה לי לחרוט על עצמי משהו, זה כנראה את המזל שלי. חדורת אמונה בשטויות שהאכלתי את עצמי, נגשתי אל חנות החורטים ועשיתי קעקוע.
מאז "מה זה הסימן הזה?" זו השאלה הכי שכיחה בחיים שלי אחרי "מה זה השם הזה מילה?".
"זה סימן רומי של המזל מאזניים".
"אבל אמרת שאת לא מאמינה במזלות".
"נכון, אבל המקרה שלי שונה".
למה הוא שונה? כי מה שמייחד את המזל שלי, לרוב, זה הצורך שמישהו יבוא ויזרוק את המוצץ בשבילך. לפעמים אני מסתכלת על העורף שלי ואומרת ליצור הזה שהושבתי שם "בונא, לפניך עוד ידעתי לשקר את עצמי, אבל עכשיו?"
ובכן, החיים האלה מפחידים אותי. הבנתי שאני רצה לפעמים מהר מדי כדי להתמודד עם הצורך הזה שלי שיכריעו בשבילי. מעולם לא הכריעו בשבילי, כי לא היה זמן לזה. כשההורים שלך עסוקים מחצית מהחיים בהשרדות, אתה חייב להחליט בשביל עצמך. במשך החיים אתה מצליח לשכנע את עצמך, שוואלה, אתה ממש טוב בזה ובכלל לא מפחד, אבל זה שקר. לא הייתה החלטה בחיים שלי שסמכתי על עצמי בה. ומה יצא מזה? שכל ההצגה שבניתי ואני עדיין בונה לעצמי בחיים של העצמאות חסרת הגבולות, היא שקר אחד גדול, כי אני פחדנית וסובלת מזה.
אני לא יודעת להחליט לבד.
אני די חייבת את אמא שלי שתזרוק כבר את המוצץ המסריח הזה מהחלון, אבל אני לעולם לא אודה בזה בפניה ובטח שלא בפני מישהו אחר. כי זאת אני- מילה, העצמאית, ההחלטית, זאת שתמיד יודעת מה היא עושה.
וכך לימים הבנתי שסיגלתי לעצמי מוצץ חדש שאף אחד לא יוכל לזרוק, כי הוא חרוט לא רק על הגוף שלי, אלא גם עמוק בתודעה.
// מילה סביטלמן
