כנערה, לראות מישהו כמוך מסתובב בלי חולצה בחמש בבוקר באמצע הרחוב – זה עושה משהו. קצת מדגדג בבטן. אני עוד לא יודעת בכלל מה זה פרפרים, כנראה שזה היה מה שכולם דיברו עליו.
איך לא אכפת לך מכלום, מסתובב כאילו כל העולם שייך לך. כל העולם חוץ ממני.
אתה נראה בכעשור מבוגר ממני. המוח צועק עלי את כל הדברים שהוא אמור לצעוק ברגעים כאלה ואני עונה "כן, אני ילדה, אין לי ניסיון, זה לא טוב לי”. ללב שלי אני עונה "נכון, אני ממש רוצה אותו." אני ידועה לכל כבחורה רציונאלית, לכן זה מפתיע לא רק את עצמי.
אתה נוגע בי כאילו היית ארוס, אל האהבה והתשוקה המינית. הכל חדש, הכל רך ונעים, לא פגשתי את עצמי כך מעולם. הכרתי צד אחר של עצמי. לעולם לא מתמסרת ככה. התמסרות כזו קטנה, עדינה וטוטאלית. בכלל לא אהבתי שנוגעים בי ופתאום אלו נהיו רגעים שלא רציתי לשכוח לעולם, שמסגרתי בתוך הדימיון שלי, בתוך הזיכרון. לא ידעתי שלהתמסרות עלולות להיות תופעות לוואי.
וזה כאילו חזוי מראש שאתה הולך להעלם. אתה גר בדיוק שלוש דקות ממני ופתאום מפחיד אותך. הגיל שלי שהיה ידוע מראש, חוסר הניסיון שלי, כל זה כבר היה על הפרק. היית צריך לטעום וללכת, ואני נשארתי עם טעם של עוד.
שנה שלמה שאלתי את עצמי 'האם זה יעבור?' שנה שלמה שחזרתי רגעים, שנה שלמה תהיתי אם זה טוב, אם זה צריך להיות. ימים רבים ניסיתי להיות מישהי שאני לא. ניסיתי להיות מאושרת, להאמין שזאת לא אהבה.
שנה שלמה שבה ניסיתי לא לראות אותך. שנה שלמה קיוויתי שזה לא צריך להיות. כל הרגעים שרציתי לזכור הייתי מתה לשכוח, אהבה ראשונה זה לא משהו שמתים ממנו.
שנה שלמה שבה ניסיתי להיות עם מישהו אחר, רק אחד, וזה לא דמה לאל יווני, יותר כמו בחור שאוסף את הפצועות בסוף הלילה.
אני ריקה ואוהבת, ריקה ומפסיקה להתאבל.
בדיוק ברגע שאני אמורה לעבור הלאה, אתה משחק עם הגורל, יושב מולי על הבר. אני בסביבה הקבועה שלי, עם האנשים שלי. הם יודעים הכול אבל לא את שאני מרגישה. ואז, אחרי שנה שלמה, אתה מגיע ומחליט לקבוע איך ייראו הארבע שנים הבאות שלי. כנראה שהיית צריך להניח לגורל, אתה לא אל יווני אחרי הכול.
ארבע שנים במהלכן חווינו חיים שלמים, בהן ידעת לאהוב אותי, ידעת להבין. ידעת להטריף ולשבור לי את השגרה, לריב עד כאב ולהתפייס עד אובדן חושים. לקרוע את הכול לגזרים ולתפור חזרה בחוט שלא תואם לעצמנו. ידעת לחבק חזק כך שיהיה לי חם ונוח בתוך עצמי, ובאותה מידה ידעת להרחיק כך שארגיש זרה ומנוכרת לעצמי במראה. עד שלא זיהיתי את מי שהפכתי.
ארבע שנים אחר כך אתה זורק לי את כל הדברים מהדלת. אני נראת כמו עוזרת בית אחרי שבישלתי 7 מנות שונות לכבוד השבת. שבת המלכה שלך, שלנו. אתה זורק הכל באגרסיביות על הרצפה, לא מעריך. לא נותרה לי ברירה.
אתה לא האל שלי, אתה לא.
נותר לי רק להעמיד פנים עכשיו. לחכות. נותר לי כל מה שלא הספקת עוד לקחת ממני. ואני ממשיכה בשגרת יומי כאילו לא קרה כלום. הבדידות קצת מעקצצת לי בימי שבת שהיו שלנו, עכשיו הם רק שלי.
הכל שלי, לבד, כמו כל הדברים שאספתי מהדירה שלנו. נותרת עם מיטה בלבד וזה גם כי ריחמתי עלייך.
וויתרתי עלייך וזכיתי בעצמי.
בחורה רציונאלית, כך אומרים.
// אילנה מאטטוב
