למה בכלל אנשים מחליטים לכתוב? מה יש בתיעוד הטיפוגרפי שמוקיע מאיתנו כל כך הרבה רגש, שגם אם איננו מתארים את ניחוח הזיכרון, אפשר להריח בדיוק את הרגע בו הוא נכתב.
הרבה אנשים שואלים אותי איך לא היה לי יומן מסע בטיול שעשיתי אשתקד. לא רבים מבינים כי יש רגעים שנצרבים מבלי לתאר אותם בכל רגע. כל תחושת החיות שהרגשתי אז, האושר המוגשם הזה, הכל שורר עדיין בפתקים בפלאפון שלי, במילים מפורזות ושירים קטנים.
כשהייתי קטנה היתה לי נטיה להתמכר לכתיבת יומנים. היו לי מספר מהם. המידע שרשמתי בהם היה כזה מינורי ומאולץ, רק כדי לומר שיש לי יומן.
זה מה שהיו עושים, מתעדים את היום-יום.
אני אוהבת לתעד דברים גדולים יותר, אבל קטנים לא פחות. דברים שלא נכתבים בזמן מלבד אל עצמי לפעמים אולי לתת איזו כותרת לאיזה קטע עם תאריך, ואחרי כמה שנים לשבור לעצמי את הראש מה קרה בתאריך הזה. אבל כשאני כותבת זה כי חשוב לי. חשוב לי להגיד משהו.
ואם אני כותבת כל הזמן, כנראה שכל הזמן חשוב לי להגיד משהו – או במילים אחרות, חופרת.
מיומנים זה הפך לקשקושים על המחברות. ככה למדתי להתרכז. בהתחלה זה היה קשקוש בלבוש וככל שאנשים ראו את זה כך היו מצהירים בפניי: "זוהי אומנות!". אז התחלתי לצייר הרבה, כי בציור זה לא שיש אמירה למישהו.
זאת אמירה לעצמך. אמירה אינטימית שניתנת לפירוש המונים ושומרת לי את החיוך הזה שאומר "בכלל לא התכוונתי".
תמיד היתה לי איזו פנטזיה לעשות תערוכת 360. כתיבה, מוזיקה, ציור. חיבור אומנותי בו כל הפגמים בכתיבה שלי הופכים ליתרונות המכחול וברקע קטע מוזיקה שמאפשר לכולנו להיכנס אל הנוף. לבנות את האקט מתחילתו ועד סופו.
זה כמו אוכל, הרצון להשלמה הזו, ואני תמיד אוכלת לאט ובקטן, אבל כמה שיותר טעמים – הרי זה משובח.
עכשיו, כל מה שנתקעתי איתו זה מצה לפסח, ומרור.
תיעוד שנמחה מכל דף, מכל פלאפון, ומכל זיכרון חי הוא האהבה שסביר להניח תיעלם מהעולם, ואיש איש יאהב אחרים ונחיה חיים אחרים, אך המילים האלה תמיד יחיו, ואני נשכחת בעצמי תוך כדי המחשבה על הרגש הזה. בכתיבה וקריאה אקראית של המילים הנצחיות מכולן. "אני אוהבת אותך". אז כנראה שזה חשוב לי, והפעם כן תיעדתי את זה.
מתוך עמוד הפייסבוק Urban Street Art
// שיר נבו
