לראשונה בחיי הרגשתי צורך עז לחפש קלואז'ר. הרגשתי שאני צועדת במקום בלי אפשרות להתקדם קדימה. יש רגעים כאלה, מסתבר, אפילו הרבה, אנשים חווים צורך כזה כל יום, בכל העולם – לפחות ככה אומרים לי בניסיון להסביר לי שאני רק אנושית.
אבל אני מרגישה שאני מאבדת שליטה על החיים שלי, מאבדת שליטה על הרגשות שלי, לא יכולה לסמוך על האינטואיציה. וזה מפחיד. הכי מפחיד שאי פעם חשתי.
אז עשיתי עסקה ביני ובין עצמי. חיפשתי כל מיני סימנים שיהוו עבורי את ה- Closure. את הוודאות הזו בעובדה שחלק מהותי בחיים שלי נגמר. שאדם חשוב בחיי איננו. כלומר, הוא ישנו, אבל לא בחיי. שאוכל להיות Sure בכל הנוגע לדלת שהחליטה שהיא בוחרת ב- Close.
וזה מצחיק, כי ככל שחיפשתי יותר סימנים שיהוו את הקלואז'ר, שאדע שמכאן סגרתי פרק אחד ואני מתחילה פרק אחר חדש ונקי, הגיעו יותר ויותר סימנים שאמרו לי שעוד מוקדם מדי. שאחכה קצת עם הדלת הזו שנסגרת. שלא אהיה כל כך בטוחה. ופתאום מצאתי את עצמי לגמרי Unsure בכל הנוגע לClose-sure הזה שחיפשתי, ככה לפחות החלטתי שאני קוראת לזה.
ואני מוצאת את עצמי נקרעת בין ההיגיון לבין הרגש. בין הידיעה לבין האמונה. בין המציאות לבין מה שאני מייחלת. וזה קורע לי כל נים בנפש. ואני מבולבלת.
נדמה לי שאנשים המציאו את המונח הזה רק כדי שהם יוכלו להרגיש נוח עם החלטה שהם לקחו, כשהחליטו שהם מפסיקים להקשיב לעצמם ומפסיקים להלחם בילד הזה שבועט להם בלב ובבטן ואומר "עוד לא, אל תוותרו, עוד לא". אולי הם רואים בזה איזה סימן של היקום שאומר שזה לא זה, ומתבשל להם משהו אחר. שהם צריכים לפרסס במשעולי החיים ולחפש צומת דרכים אחרת. שאולי שם ימצאו את הנתיב שלהם, את הדלת שתישאר פתוחה ולא תיסגר אף פעם, ורק כדי להיות בטוחים הם מחפשים סוג של קלואז'ר.
הייתי בצומת דרכים כזו בחודשים האחרונים. אני עדיין, נדמה לי. ככה זה לפחות מרגיש. והכתרתי כל כך הרבה רגעים וסימנים שזהו, הכל נגמר. אבל האמת היא, שממש לא הרגשתי בטוחה, אז מה שווה כל הקלואז'ר הזה בכלל?
ולאנשים תמיד יש מה לומר. הם מתנשאים עליך ומייחסים לך את ניסיון החיים שלהם ואת הטעויות שעשו בדרך. ואני מרגישה כמו ילדה תמימה בעולם של אהבות נכזבות, כמו דון קישוט בעולם של ימינו. ואני רוצה להשתיק את הקולות של כל האנשים שמפריעים לי לשמוע את עצמי. שגורמים לי להפסיק להקשיב לעצמי. שמנסים לשכנע אותי שאני טועה והם צודקים, ואיך הם יכולים להתווכח עם הרגש שלי בכלל?
הספדתי את האהבה שלי כל כך הרבה פעמים, אז איך היא עדיין פועמת בתוכי? וכשיצאתי מהדלת לא הבטתי לאחור, הדלת הזו שמתנוסס עליה השלט closure, שאמורה לגרום לי להניח לפרק אחד ולהמשיך הלאה לפרק הבא, או לספר חדש, אז איך זה שאני שוב מוצאת את עצמי מתדפקת על הדלת הזו, הדלת שאני לא מצליחה לסגור?
אומרים שהזמן יעשה את שלו שלדברים יש נטייה להסתדר מעצמם, אבל אני חושבת שזו סתם פיקציה שבני האדם המציאו כדי להרגיש טוב עם הריקנות שממלאת אותם כשהם מחכים באדישות שאין לה סוף שמשהו פתאום יקרה. לפעמים הוא לא קורה, ומה עושים אז?
הלכתי לחפש קלואז'ר. לא מצאתי אותו, אבל נדמה לי שבדרך חיזקתי את הוודאות שיש לי בעצמי.
Closure אולי אין לי. אבל זה בסדר, אני מספיק sure בדרך שלי.
אז לא סגרתי את הדלת, אני אחזור לדפוק עליה שוב בקרוב, בתקווה שהפעם היא תפתח לתמיד.
//שירן היינה