לפסח השנה החלטתי לנקות, לנקות את עצמי ועל הדרך גם את הדירה שדורשת שיפצור רציני. הקירות מתקלפים וחושפים את כל מה שעבר עליהם מאז שהגענו לכאן. לקחתי קצת צבע לבן והשפרצתי על הקיר שיכסה את כל מה שאני לא רוצה לזכור. איך שרטתי את הקיר כשנכנסנו לבית שיכורים או הלילה ששלחתי אותך להביא לי כוס מים בחושך מוחלט והאצבע הקטנה של הרגל שלך נפלה קורבן לפינה של הקיר. אני לא רוצה לזכור יותר אז אני מטייחת.
בחדר השינה נערמו שקיות זבל שבהן אספתי את כל השאריות מהלב שלי כמו שאתה זוכר אותו. אולי אוכל להעביר את זה לבאה אחריי והיא לא תצטרך לנקות את מה שנשאר ממך בפסח הבא. מתחת לשולחן בחדר מצאתי קופסאות ריקות בהן שמרתי את התקווה שתחזור ואחר כך את הכעס כשהחלטת להשאיר אותי מאחור. הן ממתינות לי מחוץ לדלת של הדירה שאזרוק אותן לפח פעם אחת ולתמיד.
בסלון חיכה לי הייאוש, כשחזרתי לארץ וביליתי את כל זמני עם החברה הכי טובה שלי – הספה. עליה השארתי דמעות עגולות ומלוחות שנטפו כשהייאוש כירסם. השנה החלטתי לא לקחת איתי הייאוש מעבר לחג הפסח. השנה אני עושה ביעור ייאוש ופחד. את הייאוש אקבור עמוק בתוך שקיות זבל ירוקות ואחליף אותו בתקווה ובביטחון עצמי. כדי לוודא הריגה אצפה בזבלן שמרים את השקיות ולוקח אותן איתו כדי שלא יצליחו למצוא את דרכן בחזרה אליי ואכוון אותו שהפעם ייקח אותן קצת יותר רחוק.
במפרסת המתינו לי כל הדברים שאני שומרת רחוק אבל פוחדת לזרוק. מסגרות של תמונות שמכילות קרעי תמונות שלי ושל אנשים שאין להם עניין בחיים שלי יותר. אומנם נפטרתי מהם לפני כמה שנים בפסח של 2012 אבל הגיע הזמן להפטר גם מהזכרון. שם במרפסת יושבים גם הספרים שהחלטתי להוריד ממדף הספרים שלי בחדר השינה ולהעביר אותם לקופסאות אטומות היטב שהחבאתי במרפסת. ספרים שליוו אותי במשך לילות שלמים עם מרקרים שסימנתי בעזרתם משפטים שיהיו לי לאחר כך אבל היום אני רוצה מקום לסיפורים חדשים.
הגיע הזמן בשנה לנקות את הדירה ואיתה את כל הבפנים שלי. אולי בפעם הראשונה לאפשר לעצמי להתחיל מחדש נקייה ורעננה בלי משקולות שיצמידו אותי לקרקע. השנה אני לוקחת את כל מה שמכביד עליי ומשתמשת בפעם הראשונה במילה "Au revoir" כי בצרפתית הכל תמיד נשמע נחשק יותר. השנה אני עפה, לא יודעת לאן אבל מרשה לעצמי לגלות.
בחג הזה אני מפסיקה להיות קורבן של עצמי ומתחילה בדרך שהיא קצת אחרת, אולי מהיום יהיה לי יותר מקום לאור כי אני דוחפת את כל החושך. מהיום אני דורשת מקום לכל מה שעושה לי להתרגש ולחייך, לכל שאר הדברים הכניסה אסורה. השנה אני נוטשת מקומות ישנים כדי שאוכל לבקר במקומות חדשים.
כדי להפוך את הדירה שלי ואת חללי הגוף שלי לכשרים לפסח אני צריכה לנקות את הנשמה שסוחבת איתה אבן אחת יותר מדי. אני מרגישה את זה בריאות שלי כשקשה לנשום, ברגליים שמכשילות אותי ומקרבות אותי לרצפה במקום לעזור לי לעמוד זקופה.
בחג הזה אני מנקה את עצמי ומשחררת את עצמי מכבלי עבדות דמיונים, שלשלאות של כעס וייאוש שייפתחו בערב החג וייתנו לי את האפשרות למצוא קצת את עצמי ואולי להתלכלך על הדרך ולשמור קצת לפסח הבא.. כי לא נורא שיש קצת אבק הכי חשוב שהנשמה נקייה. אני יצאתי לדרך.
// חנה קבטיאנסקי
