אני בנאדם יצירתי, איש חושב ואינטליגנט, אז למה לעזאזל אני צריך לשבת ולשנן חומר כמו ילד מחוצ'קן בתיכון שלומד לבגרות באזרחות? לא בשביל זה לקחתי שתי הלוואות ונכנעתי ללחצי החברה. ממש לא בשביל זה.
בדיוק לפני חודש ראיינתי את עצמי וסיפרתי כמה כדאי לכם ליהנות מתקופת המבחנים הבאה עלינו. במקום להתבכיין כל היום, פשוט ליהנות מהעובדה שאפשר לקום בצהריים כמו חזירי שינה ולנהל לו"ז דינמי להפליא. כי אם עוד פעם אראה מישהי מעלה סטטוס סטייל – "תיקנתי את השולחן, החלפתי מנורה וניקיתי לעצמי את הטוטה, הכל רק לא ללמוד" – בחיי שאני נוסע אל אותה בחורה, מביא אותה באלימות אליי הביתה ומכריח אותה לעשות כלים, להחליף את כל המנורות בבית ולנקות לי את השועה. חלאס.
התחיל דווקא סבבה כל הסיפור עם האקדמיה
בהתחלה הכל היה נראה ורוד עם הקטע הזה של האקדמיה. אמנם לא ממש דיברתי עם אף אחד, אבל ישבתי בשיעורים וקרנתי מאושר. נהניתי כמעט מכל שיעור והרגשתי שאני פותח את הראש, מסתכל על דברים מזווית אחרת ומפתח את עצמי. זה נשמע קלישאתי אבל ככה הרגשתי. הדבר הכי טוב שקרה לי הוא שהתחלתי את הלימודים עם גבס ביד, ככה שגם אם הייתי רוצה לכתוב, לא יכולתי. מה שגרם לי לשבת ואשכרה להקשיב למה שאומר המרצה, במקום סתם להקליד את עצמי לדעת.
ואז היא הגיעה – תקופת המבחנים הראשונה בחיי האקדמאים. פתאום כל אותם שיעורים ומרצים אהובים, שפתחו לי אופקים והפריחו לי לבבות, הפכו לדבר השנוא עליי בעולם. קיללתי כל אדם שאי פעם בכלל שקל לכתוב מאמר אקדמאי ושנאתי כל פיסת סיכום שנשלחה אליי. הרגשתי שכל מה שלמדתי לא באמת שווה, כי מעכשיו, בדיוק כמו בתיכון, זה פשוט עניין של מבחנים וציונים. למעט שני מרצים יחידי סגולה – אף אחד לא דרש ממני לחקור, לא ביקש שאהיה יצירתי, לא אמר לי לפתוח את הראש ולחשוב. כולם אותו זבל, שלחו אותי לקרוא כמה מאמרים, לשנן את 13 השיעורים שעברו במהלך הסמסטר ועלק ליישם אותם בבחינה. שלום כיתה א' – החרשן מצטיין, החכם שורד והעצלן צף.
הפסקה פעילה, עוד סיבה לחזור ללימודים רגילים (מתוך עמוד הפייסבוק של אגודת הסטודנטים המכללה למנהל)
נכון אני עצלן, יש שיגידו עצלן חכם, אבל עצלן. לא מתאים לי לשבת ולדחוס כמויות עצומות של חומר למוח שלי רק כדי שאוכל להקיא את הכל על איזה דף ירוק ומגעיל. תסלחו לי, אבל הקיא עלה לי רק מהמחשבה לנסות לשנן את המאמר הראשון.
אני מוכן לקרוא גם אלף מאמרים בסדר? אני אעבור על סיכומי השיעור עוד שמונה פעמים סבבה? אבל תנו לי משימה בה יכולות החשיבה שלי יכולות לבוא לידי ביטוי. תנו לי פתח ליצירה. אל תשלחו לי אותי לסכם לעצמי את החומר מ-60 עמודים ל-30. ואז ל-14. ואז לחמש כדי להרגיש שאני ממש גבר ודפקתי את המערכת. ואז לפתור חמישה מבחנים לדוגמא משנים קודמות ולהסתכל על מבחנים שקיבלו 100 רק כדי שאדע לפתוח תשובה במשפט "בתשובתי אתייחס ל…" כאילו שאתם לא יודעים על מה אני הולך לענות בתשובה, הרי אתם כתבתם את השאלה! אתם לא מאתגרים אותי, הציון 98 שתתנו לי לא מזיז לי, זה אותו זבל כמו 61 מבחינתי. אני רוצה לקבל משימה ואחר כך לקבל מכם ביקורת מילולית, אמיתית, אישית, שאוכל ללמוד ממנה – שאתם תוכלו ללמוד ממנה, להבין מי הסטודנטים שנמצאים סביבכם. פה קבור הפוטנציאל האמיתי.
זיהוי פוטנציאל על פי ציונים שווה ערך מבחינתי לזיהויו על פי יופי הטוסיק (צילום: Victoria White)
אז בכיתי בלב. בכיתי בשקט. אבל לא כי נמאס כבר ללמוד ובא לי כמה לייקים לאות הזדהות. אלא כי הבנתי שלמרות הבחירה בתואר מעניין ובמוסד לימודים מתקדם – בעצם חזרתי לחרא שתיעבתי במשך 12 שנה. עצוב.
// גל ארנרייך