זה היה בערך אחרי עשרים דקות של ראיון בהן תוארה לי המשרה, שדרישותיה קטנות מיכולותיי ושכרה נמוך מצרכיי, נשאלתי את השאלות הבנאליות ביותר בספר ("תן לי חיסרון אחד שלך…" באמת?! עדיין שואלים את זה? יודעת מה, החיסרון הכי גדול שלי הוא שאני עצלן. או, יודעת מה, החיסרון שלי הוא שאני לפעמים מתעצבן ברמה שאני רוצה לשבור דברים וככה שברתי פעם את המחשב האישי שלי. באמת, למה לעזאזל שתשאלי אותי את זה? בשביל שאומר שאני פרפקציוניסט? שאומר שאני לפעמים לוקח על עצמי יותר מדי? שאני וורקוהוליק? או שאת מעדיפה תשובה אחרת שמלמדים בספרים?) ופורט בפניי תהליך המיון הצפוי לי (שלושה ראיונות. בשלושה מועדים שונים. בשביל משרה של יומיים וחצי בשבוע).
עשרים דקות בהן ישבתי על קוצים והתפללתי לטוב. אחרי עשרים הדקות הללו זה קרה. היא ציינה בפניי: "העבודה כוללת הרבה עבודה באנגלית מול גורמים בינלאומיים בחו"ל, שיחות סקייפ, מיילים, אתה מוכן לזה?". תשמעו, לשאלה עצמה לא הייתי מוכן, כאילו, לחשוב שאני, אני הקטן, אזכה לעבוד מול גורמים מחו"ל ולשוחח ואף לשלוח מיילים (!) באנגלית, זה פשוט העיף לי את הראש. באותו רגע ידעתי, התגובה הכי הגיונית שלי תהיה לא להגיד דבר, פשוט לקום, לצאת מהדלת, אל המעלית ולהסתלק משם. בלי לומר מילה. במקום זה נשארתי ואמרתי לה "כמובן, יצא לי כבר להעביר הדרכות באנגלית ולעבור קורס קיץ באוניברסיטה בארה"ב. אני מוכן לזה". ככה אגב, זה לצאת דג. ככה, כשיש לך מחשבה מאוד ברורה לגבי מה אתה צריך לעשות ובסוף אתה עושה את מה שאתה יודע שנכון לעשות ורוצה להתפוצץ מבפנים. זה לצאת דג.
מעניין אם היא יודעת לשלוח מיילים באנגלית
בכל אופן, שבוע אחר כך היא התקשרה אליי להודיע לי שעברתי את השלב הראשון במיונים. אמרתי לה שזה מאוד משמח, אבל שאני אוותר. לא הייתי מסוגל לעשות את זה. השגתי את המסאז' לאגו, לו כל אחד זקוק, השגתי את שלי.
אז לא כתבתי פה שנתיים ואולי זה הזמן להכרות מחדש. אני ברק קאופמן, בן 30, ככל הנראה אחד המלצרים הכי מבוגרים ובעלי הניסיון המקצועי הכי מגוון שנותן שירות בעיר תל אביב היום. ואני בלימבו מקצועי.
איפה באמת – סימן שאלה
חזרתי למלצר אחרי שכבר הייתי בחוץ. אחרי שכבר עשיתי כמה דברים, אבל התקופה האחרונה שלי בשוק העבודה "של הגדולים", כמנהל פרויקטים בהיי-טק, רובוט יומיומי אמיתי, גרמה לי לחזור. או כמו שאני אומר לעצמי כשאני רוצה לצייר את הדברים יפה מול עצמי – כמו שאומרים בניווטים בצבא "כשאתה מתברבר, תחזור לנקודה האחרונה בה היית מאופס ותמשיך משם".
אז זה מה שעשיתי, חזרתי למסעדה, נרשמתי ללימודי תואר שני (כי בלימודים אני מרגיש טוב. וכנראה גם בשביל להסביר לעצמי שיש סיבה טובה לכך שחזרתי למלצר) וחזרתי לחיות בחיים על פי משמרות, שבועות בהם ביום אחד אתה קם בעשר, ביום אחריו בשמונה ואז בשלישי בתשע. או אחת עשרה. והאמת שזה נעים, אבל התחושה שהגיע הזמן לשאוף מעלה שוב, מחזירה אותי לחפש עבודה. וזה הניגוד הראשון, זה שבין הרצון להמשיך ולחיות ללא שגרה קבועה, כי הימים בהם התחלתי כל יום בפקק והזדהיתי עם האנשים שרושמים בימי חמישי סטטוס "חמישי שמח ☺", ללא ספק לא מעוררים געגוע, לבין הרצון לצמוח מקצועית. הניגוד השני הוא בין העובדה שיש לי ניסיון נאה, אך מפוזר מדי, לבין העובדה שהעבודות סטודנט שאני מתמיין אליהן נראות לי משעממות מאין כמוהן. ואני אדם שהתרגש מזה שבגיליון החדש של "ליברל" יש כתבת פרופיל על איילת שקד (או… איילת).
בכל אופן, אני בלימבו מקצועי.
// ברק קאופמן
