אחת התופעות המוכרות והידועות, זאת שבשלב כלשהו תקפה את כולנו, היא הפחד מלהגשים את החלומות שלנו. הרבה פעמים רגע לפני שאנחנו עושים משהו שרצינו לעשות הרבה מאוד זמן, מזדחלות לראשנו כל מני מחשבות טורדניות שמנסות לעשות הכל על מנת למנוע מאיתנו להגשים את החלום. זה קורה לפני דייט עם מישהו שהרבה זמן חיכינו שיציע לנו לצאת איתו, זה קורה לפני שאנחנו מחליטים להתחיל דיאטה ועכשיו זה קורה לי, לפני אחד מהרגעים המשמעותיים ביותר בחיים שלי: מעבר דירה.
הרבה מאוד זמן אני מקטרת לעצמי ולעולם כולו, שאני רוצה להתחיל את חיי העצמאיים והבוגרים, קצת להרגיש לבד, אולי ללמוד לבשל – כל מה שבעצם אני לא עושה כשאני גרה אצל אמא ואבא. גילוי נאות: אני אחד האנשים המפונקים והמחוברים בחבל הטבור לאמא שקיימים בעולם הזה אבר. אמא שלי הולכת איתי לכל מקום, היא בעצם סוג של מלווה צמוד, שלא מקבל פטור אף פעם, שאין לו חופשות והוא לא מקבל משכורת. לרופא, לקניות, לסידורים ואפילו לראיונות עבודה – אמא שלי מגיעה איתי, מחזקת אותי, תומכת מוראלית ומחזיקה לי יד וירטואלית. כן, אני תינוק בן עשרים ושבע (וארבעה חודשים, אבל מי סופר?).
לאחרונה נקרתה בדרכי בנסיבות מדכאות למדיי הדירה המיוחלת. דודה שלי, שחלתה מאוד הועברה לבית אבות, והדירה נשארה מיותמת. הדירה אמנם ממוקמת בעיר פחות מיוחלת, הלא היא ירושלים, אבל היא בהחלט דירת חלומות. והכי מגניב? אני עוברת לגור עם חברה-אחות והכל (כמעט) בחינם.
ההכנות למעבר הציפו בי רגשות עזים, שבין היתר מתלוות אליהם התלבטויות והתרגשויות נוספות של סוף תואר וכמובן שינוי הסטטוס המתקרב מ"ילדה של אמא" ל"אדם בוגר שגר לבד ואין כבר מי שישרת אותו ויכין לו אוכל". אני חווה מיני מאניה דיפרסיה: רגע אני מאושרת, רגע מדוכאת, רגע צוחקת ורגע בוכה. מצד אחד, התחושה הזאת של לפנות דברים של אדם שעדיין בחיים היא מכאיבה ונוראית. מצד שני, הדירה כך או כך תישאר ריקה ועדיף לשמור עליה קרוב מאשר להשכיר אותה לאיזו משפחה שלא תדע בכלל מי זאת האישה הזאת שהדירה שייכת לה ושהיום היא קליפה של עצמה.
מגירה אחר מגירה שפכנו אמא שלי ואני לשקיות כתומות וגדולות שהורדו לפח. ערמות של גלויות ושל זכרונות נמצאו במגירות, ערמות שארזתי היטב ושיום אחד, באיזה ערב קריר בבית החדש שלי, אשב לקרוא אותן ואתן להן את מלוא הכבוד. אני אקרא על חוויותיה בדרום אפריקה, או ברלין או קנדה, עליהן כתבה בעשרות פנקסים ואולי אצליח לפצח עוד קצת את הפאזל של חייה של דודה שלי, אישה מסוגרת מאוד.
המעבר הזה הוא מעבר קשה שמלווה בכל-כך הרבה רגשות של פחד במקום רגשות של התרגשות. הייתי בטוחה שביום שאמצא דירה ואקבל אומץ, אהיה המאושרת באדם ובמקום זאת, אני יושבת כותבת ובוכה. שינוי בחיים שלי מעולם לא נראה כה דרמטי ומעורר רגשות כמו השינוי הזה, שהחלטתי עליו לגמרי לבד. אני יכולה אמנם להשאר בבית של ההורים ולא ללכת על זה, אבל כך או כך ביום מן הימים אני אאלץ לעזוב את הקן הכל-כך מגן והמרופד שיש לי, ואם כבר אז כנראה שעדיף לעשות את זה בלי בעל דירה נאג'ס על הראש.
אני לא מפסיקה לפחד ולדמיין את הרע מכל, אבל מייחלת לרגעי ההתרגשות שיבואו, כי בעצם, חוץ מלנצל כל דקה פנויה עד בית האבות, מה עוד נשאר לנו?
אז תבואו לבקר אותי? ברור שתבואו.
משנה מקום משנה מזל. בית הכרם ג'רוזלם – אני באה!
// אורלי נמט
