השנה היא 1984. אחד הסרטים שיעצבו את הילדות שלי בלי שאני אבין את זה בכלל יוצא לאקרנים בקולנוע. נכון לאותו רגע אני עדיין מטיילת בתור ביצית בשחלות של אמא שלי, שתחיה.
כמה שנים אחר כך חלפו, אני כבר בגיל שיודעים לקרוא בו כתוביות ואפילו מבינים קצת אנגלית (כי לילידי שנות ה2000 – לנו לא היה דורה) ומה שאני זוכרת מהסרט "הסיפור שאינו נגמר" הוא בעיקר כמה קסם הוא הילך עליי. הייתי מהופנטת לחלוטין – מהסיפור, מהדמויות, מהפנטזיה.
מתוך ויקיפדיה
השבוע שפר עליי מזלי ונאלצתי להיות מרותקת למיטה לאיזה יומיים. כתבה עם השם של הסרט בכותרת עוררה בי את הרצון לראות אותו שוב.
ניגשתי לאחד מאתרי הסרטים שמשמשים אותי ביום יום, איתרתי את הסרט (בכנות, הפתיע אותי שהצלחתי) ניקיתי קלות את האבק מהלינק והתיישבתי לצפות בו. הבעיה היחידה בכל המהלך הגאוני הזה היא שהתיישבתי לצפות עם הזיכרון של בת שש (או שבע או שמונה, מה זה משנה) חמושה בציניות וביקורת של בת 30 (אבל לגמרי נראית בת 25. כולם אומרים).
נכון כשחוזרים לכיתה ביסודי ומנסים לשבת בכיסא שמיועד לבני שש כשאתם בני 20+++? אז פתאום האפקטים היו נורא זולים ועלובים, המשחק של הדמויות נראה לא אמין בעיניי ואפילו העלילה עצמה נראתה פחות מוצלחת מאז הפעם האחרונה שראיתי אותו. פשוטה מדי. איטית מדי. בת ה30 שבי לא הצליחה להבין ממה בת ה- 6 (או 7, או 8. בלי קטנוניות) התרגשה כל כך.
מתוך ויקיפדיה
פתאום, קצת קינאתי בילדה הזאת שישבה לראות את הסרט לפני כל כך הרבה שנים. קינאתי בה, שהיא גדלה בתקופה בלי כל הטכנולוגיה הזאת של היום. כשהכל חייב להיות צבעוני, חד ומהיר ובהישג יד כאן ועכשיו, אחרת הוא ישעמם ונמצא לו תחליף.
קינאתי בה על עולם תוכן שלם של סרטים לילדים בלי שמץ של ציניות, או אהבה בלתי אפשרית, או ערום, או יריות, מרדפים וכל דבר אחר שאנשי הקולנוע הגדולים חייבים לזרוק פנימה לקלחת ההפקות כדי לתפוס את הצופים של היום. על עולם תוכן נקי של אגדות עם טובים ורעים, עם המסר הכי יפה של להאמין בעצמך.
קינאתי בה על היכולת לקחת את הסרט הזה ולבנות ממנו בראש אחר כך עולם פנטזיה שלם, להאמין באמת ובתמים (בצורה הכי חפה מסמים) שבעולם מסתובבים להם דרקוני מזל מדברים, זה רק המבוגרים שלא מצליחים לראות אותם.
כבר ידוע כמה אנחנו הדור הבעייתי. הדור שהיה בחיתולים יחד עם הטכנולוגיה. כשאנחנו עוד יכולנו ליהנות מילדות אמיתית והתבגרנו לתוך עולם שהתבגר טכנולוגית יחד איתנו. מחקרים שלמים נעשו על ההשפעות של כל התהליך הזה על דור שלם. אחרי הצפייה בסרט, ברור לי שטכנולוגיה היא חלק מהותי מהעניין, אבל גם ברור לי כמה הביקורתיות הזאת וההתעקשות לראות את העולם עם משקפיים של גדולים מוסיפה לכל התבשיל. לא יודעת כמה זוכרים את סוף הסרט עם המסר שמדבר בדיוק על זה – על עולם הפנטזיה שנעלם כשמבוגרים מפסיקים להאמין בו. כמה העולם הזה תלוי במחשבות ובאמונות שלנו. אז נכון, זה לא הסרט הראשון והיחיד שמדבר על זה, אבל תכל'ס- כמה מהסרטים האלו מלווים באחד משירי הנושא היותר מגניבים שיש?
לקראת סוף הסרט, בת ה-6 שבי התעוררה לחיים פתאום וביקשה ממני עוד הזדמנות אחת לראות שוב את העולם, גם אם לעוד רגע, דרך העיניים שלה. לנסות להאמין בכל היצורים של פנטזיה. להאמין בפנטזיה.
אז יצאתי לחפש דרקון מזל, נדבר כשאשוב.
// איתאל קלנגן
