התחלתי להבין בפוליטיקה כשיצאה העונה הראשונה של house of cards ואני הפכתי למעריצה נלהבת. תאמרו – נו מה קשור? – צודקים. זאת הייתה בדיחה, טיפת ההומור האחרונה שנותרה בי אחרי יום האתמול.
שבעה אחים ואחיות לי, את כולם אני אוהבת. מאד. אמא שלי, שנמצאת בשנות השישים לחייה, כבר סבתא ליותר מארבעים נכד ונכדה (טפו, חמסה, טפו!!!!111אחד). אני זוכרת את השמות של כולם, אוהבת אותם כמו דודה שאוהבת את האחיינים החמודים שלה וזה לא משנה שהם רבים כל כך, הם פשוט אחיינים שלי וזהו.
אני לא מסכימה עם דרכם, דעותיי שונות משלהם, אנחנו מנהלים דיונים ושיחות עומק על ההבדלים בינינו. זה לא טריוויאלי אני יודעת, אבל אלו הם האחים שלי. ולמרות השוני בינינו, ולמרות שהם חיים בדרך אליה הפניתי אני עורף, באחד החדרים של הלב שלי יש הרבה גאווה בהם. על היותם אנשים ישרים, על העדינות שלהם, על הקבלה שלהם, על הצניעות שבהם על כך שהם שלמים בדרכם ושמחים בחלקם.
מתוך עמוד הפייסבוק ״חרדים – נעים להכיר״
אחי הגדול בן 35, אברך ואשתו גננת. יש להם שבעה ילדים. אברך ממוצע מקבל "משכורת" של 2000 ₪ לחודש. נכון להיום התקצוב ממשרד הדתות עומד על 200 ₪ לאברך ואת השאר משלימות תרומות של אנשים עשירים מחו"ל שמעוניינים לתמוך בבני תורה.
בשיחת טרום בחירות שהייתה לי עם אחי, הוא סיפר שכבר כמה חודשים הוא לא קיבל "משכורת" היות והעסקנים שנסעו לחו"ל לגייס את התרומות, לא הצליחו להשלים את הסכום הנדרש. ככה זה, מצוקת השעה.
עכשיו, קחו אוויר רגע, אני שומעת כבר את הצרחות שלכם, את הטיעונים הסדורים והנכונים, את הטענות והמענות, את כל מה שהייתם מתים לומר לאח הזה שלי, שלא עשה צבא ושחי על חשבון המדינה ושעוד מהין ברוב חוצפתו לחשוב שמישהו יממן אותו כי לא בא לו לצאת לעבוד.
שימו את הכעס בצד, את חוסר ההבנה, את העצבים והתסכול. כי זה מה שאני עשיתי כששמעתי את מה שאחי סיפר והדופק שלי עלה במהירות של 200 קמש לשניה, ונהייתי אדומה והתאפקתי שלא לצרוח. שואלים למה? כי אני מכירה את הבנאדם. הוא מאמין שאין, לא הייתה ולא תהיה דרך נכונה יותר מהדרך בה הוא חי. זה לא משנה מה אני אגיד ומה אני אסביר. לא אצליח להזיז אותו מילימטר ממה שהוא מאמין בו. אני מכירה את הסחורה. יודעת מתי אין טעם לדבר.
מתוך עמוד הפייסבוק ״חרדים – נעים להכיר״
כשהוא אמר לי שהצבעה שלי למפלגה שתתמוך בזה שהוא יחזור לקבל משכורת תהיה משמעותית יותר מכל בחירה אחרת שאעשה, האמנתי לו. כי גם אם אני לא מתה (בלשון המעטה) על הציבור הזה, יש לי שם כמה כמה אנשים וילדים שיקרים לליבי מאוד. וכשאתה אוהב מישהו, אתה לא רואה אם הוא עשה צבא או לא ואם הוא תורם למעגל העבודה או להתפתחות המדינה. אתה רואה את המשפחה שלך ואתה ממש רוצה בטובתה.
מרוב קונפליקט וחרא החלטתי לא להצביע. לא היה לי כח הכנס לדיון המוסרי המטומטם והמיותר הזה עם עצמי. פשוט רציתי שיעזבו אותי לנפשי ודי.
אתמול בבוקר, יום הבחירות, קמתי עם תחושת ריקנות בבטן. פתאום חשבתי על הבחירה הענקית שעשיתי בחיים שלי. על הדרך שבחרתי במו ידיי, על הצעדים שכבר עשיתי. ועל בחירה אחת שלגמרי לגמרי צריכה להיות שלי, שאם רק אהיה אמיצה מספיק, אהיה גאה בעצמי עליה.
לקחתי את התעודת הזהות הכחולה שלי ונסעתי לבני ברק. מאחורי הקלפי, עמדתי מול עצמי ולקחתי פתק שרחוק מלהיות קשור למפלגה חרדית כשלהי. שלשלתי אותו פנימה והרגשתי שיחד עם הבחירה שלי מגיעה גם הקלה גדולה. והבנה שהשלמתי את החלק החסר בפאזל של המסע שלי.
אחי התקשר בהמשך היום, סיפרתי לו. הוא שתק. אמרתי לו שאני אוהבת אותם מאד. הוא אמר שהוא מאמין לי.
// חני פריד
