זה עוד יום רגיל. אני קמה קצת לפני שש בבוקר מהשעון של יונתן, הוא מאחר לעבודה וזה לא מונע ממנו להישאר עוד כמה דקות מחובק איתי. אני מוחצת אותו עם כל הכוח שיש לי בשעה הזאת, וברגע הבא אני שומעת את המנעול של הדלת ואת המנוע של האופנוע וכאילו חלמתי את החיבוק הזה.
ביום שפגשתי אותו בפעם הראשונה אמרתי לעצמי שהוא נראה כמו ילד טוב והוא בטח עם חברה כבר שנים-שנים, ישר שמתי אותו בתיקיית "תהיי נחמדה אליו הוא חבר של החבר המשותף שלכם". למחרת הוא הזמין אותי לצאת והייתי בטוחה שאני הוזה, שזה מסוג המקומות שאני מגיעה אליהם אחרי ערב שהמציאות והתודעה מתערבבות בהן, ואני כבר לא זוכרת אם המילים שאני שומעת הן המחשבות או שיר שמתנגן לי בראש.
אף פעם לא קרתה לי כזו סיטואציה לא מורכבת של מפגש קצר ולאחריו הזמנה לדייט, תמיד היה יותר מסובך מזה, אני משדרת מן "אל תגעו בי", מן אף פעם לא קרתה לי כזו סיטואציה לא מורכבת של מפגש קצר ולאחריו הזמנה לדייט, תמיד היה יותר מסובך מזה, אני משדרת מן "אל תגעו בי", מן "אני-קשוחה-לא-צריכה-אף-אחד-אולי-אני-בכלל-בקטע-של-בנות" כזה, לא? לא הצלחתי להירדם אחר כך. יש אנשים טובים שמסתכלים בעיניים ורואים שהן טובות וזהו. אני זוכרת שחשבתי מה ללבוש וקיבלתי החלטה חסרת תקדים לא להתעכב על זה. ג'ינס לא צמוד, סוודר שקצת גדול עליי, מגפיים של דב חלל אסטורנאוט, ספק סטייל ספק מחבואים. הלכתי לאיבוד למרות שזה היה מרחק הליכה, התקשרתי להסביר שאני מאחרת והוא הסביר לי איך להגיע כמו נהג מונית תל אביבי שמכיר כל פינה וגם עם אותו ביטחון, גורם להסבר להשמע חשוב ושמח לעזור. ומאז.
אני זוכרת יום שישי אחד לפני כמה חודשים, התחיל לרדת גשם באמצע נסיעת אופניים על דיזנגוף. יום יפה ושפע תל אביב בחוץ, ופתאום גשם. וכולנו נדחקנו מתחת לגגונים, מתאמצים לא להכנס לחנות כדי שלא נצטרך לקנות משהו אחרי שנרטבנו ככה, ואיך יכול להיות שבאמצע יום כזה נעים מתחיל לרדת גשם? איך זה שעונות מתחלפות, שהרקע משתנה, ושאנחנו נפעמים מהעניין כל פעם מחדש. כמו לפגוש שכן בבניין ולא לזהות אותו כי הוא לובש בגדים אחרים. כמו לקום קצת לפני שש בבוקר ולהיות מאוהבת. כל בוקר, כבר שנה.
בערב הסילבסטר חזרתי הביתה ברגל וברחובות העיר היה ריח של קיא. ממש ככה, לפני השעה אחת בלילה הייתה צחנה כזו; ושיכורים מחופשים לסנטה קלאוס מסתובבים בחבורות. הגעתי לכניסה לבניין שלי, האינטרקום האחרון שמתפקד בשכונה, והתפרצתי פנימה. פתאום שקט. דלת זכוכית בכניסה מחודשת לבניין מיושן, מפרידה ביני לבין שאון תל אביבי קצת חריג – רק קצת. בחוץ עוברת שמלת מיני שחורה עם עקבים שלא ברור לי איך, היא אוכלת את ההערות של הגברים מעבר לכביש עם חצי חיוך; בכוונה התלבשה ככה, אבל לא חשבה שהם ילבשו בגדים של סנטה קלאוס. תכף היא תוציא את הנייד מהתיק ולא תצטרך להתמודד עם זה, זה לא באמת קרה עד שהיא לא תצטלם כשהם ברקע, ואין לה שום כוונה לעשות את זה. נהג המונית ישמח לעצור לה וישתדל להיות ג'נטלמן, היא לא המיני הראשונה שהוא לוקח הערב, הוא קולט מבעד לעקבים שלא הכל הסתדר כמו שהיא רצתה, אז הוא שותק.
ואני לבד בחדר המדרגות, עוד לא הדלקתי את האור, יש שקט כזה מזמין שמתחשק לי ללחוש; לעשות מסיבת שקט עם השכנים, להגיד "בית" ו-"ביחד" ו-"אושר" אבל בלי סאונד. לחגוג את היכולת לקום בבוקר עם אהבה, לחבק, לשמוע את המנעול מסתובב.
//נגה רימון