אחרי כמה הסתובבויות מיותרות ויום ארוך ומתיש כרגיל בעבודה נכנסנו אני ושירה לבר והזמנו משהו לשתות.
תאורה אפלולית כיסתה את החלל והמוזיקה ברקע הייתה ממש טובה, לא ממש היה לי כוח לצאת אבל אמרתי לעצמי שאם זה לא יקרה אני אחזור הביתה ואתמוטט לכרית כמו בכל יום לאחרונה.
ראיתי אותך יושב שם לבד על הבר בקצה, חודש מאז הפעם האחרונה שנפגשנו. החזקת וודקה טוניק ואני התחלתי לזוז בעצבנות כזאת בכסא וכל מה שעבר לי בראש זה איך אני מתזמנת כאב בטן או כאב ראש כדי ללכת הביתה.
לא קרה שום דבר חריג בינינו, זה נגמר רגוע ונינוח סך הכל.
מהצד שלך.
חיתוך חד-צדדי אני קוראת לזה, ״שגר ושכח״ ממש כמו הגיהוצי אשראי שלי כשאני קונה בגדים ולא זוכרת שזה קרה בכלל.
הבטחתי לא לשפוט אותך על שום דבר, אינני יכולה לדעת מה עובר עליך, אולי רק לנחש איזו סוג סערה מתחוללת בך, אך עדיין מאמינה שאם הייתי האחת היית נשאר עם כל מה שאתה עובר.
מתוך עמוד הפייסבוק ״ארטמיס״
לבשת את החולצה ההיא עם הצאוורון כמו אז ביום שלקחת אותי לדייט בים, אתה כזה יפה בה, איך החזקת לי את התיק כי לא רצית שיהיה לי כבד ולא הזיז לך שאתה מחזיק תיק של בחורה. ברגע ההוא התאהבתי בך.
גבר צריך להיות ממש בטוח בגבריות שלו כדי להחזיק תיק של אשה, או לעשן סיגריה דקה אם זאת הסיגריה היחידה שיש בסביבה.
רציתי לגשת להגיד שלום ולא ממש יכולתי לזוז, רק רציתי להתחפף משם ושירה כבר הבינה שמשהו לא בסדר. עליתי למעלה מהוהרת, חצויה ותוהה אם לרדת חזרה להגיד שלום מנומס או לקחת את עצמי הביתה כי לא הבחנת בי גם ככה.
רציתי מלא דברים באותו הרגע, הכל צף לי. רציתי להגיד לך את כל מה שיושב לי על הלב, אבל ידעתי שזה מיותר. אני שקופה מבחינתך כבר די הרבה זמן ומנגד במזוכיסטיות רבה אני מודעת אליך כאילו אנחנו בקשר יום יומי.
רציתי לפגוש אותך במקרה ברחוב ולראות מה לבשת היום ושאתה עדיין יפה כמו בפעם האחרונה שראיתי אותך. רציתי להתקשר אליך ולצחוק את אחת מהיציאות הלא מתוכננות שלך שגורמות לבטן שלי לכאוב מצחוק.
אחרי כמה דקות של מחשבה ולחץ חברתי של שירה החלטתי לחזור למטה ולהגיד שלום, אולי גם לפתוח פצע שעדיין לא נסגר אצלי, אולי גם אם זה יישמע ממש פסיכי להסתכל לך בעיניים ולהגיד לך שאתה לא עובר לי ולא יוצא לי מהראש ושמשהו פה לא הגיוני, לא האדישות הדבילית שלך ולא הוויתור שלי.
כשירדתי למטה ופסעתי לכיוון שלך, כבר לא היית לבד, מישהי הצטרפה וגרמה לך לחייך, הבטתי בכם והמועקה שעברה בי נחה לי על הכתף ולעגה לי, צחקה עלי שאני מאוהבת במישהו שכבר לא רואה אותי ואני מאוהבת בו לשווא, ללא תגמולים, ללא עתיד, מושקעת ריגשית ללא ריבית מצטברת.
״הנה הלקח שלך גברתי״ לחשה לי המועקה.
על זה שאני מתאמצת מדי ושמגיע לי שזה קרה לי, על זה שאני לא יודעת לשחק משחקים ולא יודעת להיות מסתורית כמו בחורות בדייטים ראשונים. (איך עושים את זה לעזאזאל? כנראה שלעולם לא אדע).
הסתובבתי ויצאתי מהבר מרוסקת קצת יותר ממה שהייתי כשנכנסתי אליו וקצת יותר מאוהבת כי זה הזכיר לי כמה אתה יפה עם חולצת הצווארון ההיא, כמו ברגע שהחזקת לי את התיק ושם בדיוק בנקודה הזאת התאהבתי בך.
דרוש רגע אחד בשביל להתאהב במישהו ולפעמים חיים שלמים לשכוח אותו.
// מורן נוה
