ביום שישי נפרדתי מאחי, אישתו והקטנה המתוקה, כמה דמעות נפלו שוב כשנכנסתי למונית אך התחלפו בהתרגשות מהיעד הבא.
נסעתי לשדה התעופה בבנגקוק ועליתי על מטוס למיאנמר, בורמה לשעבר. נחתתי במנדליי, שם מחכה לי פביאן הצרפתי אותו הכרתי בלאוס.
אחרי צעידה של עשר דקות הזעתי מפל מים מעצמי ופביאן בדיוק יצא מהמסעדה בה קבענו להפגש עם החיוך הענקי שתמיד מרוח לו על הפנים. שתיתי קולה קרה וכמה מקומיים נחמדים דיברו איתנו, לימדו אותי כמה מילים ששכחתי מהר מידי.
בערב תפסנו אוטובוס לילה לניונג או, עיירה ליד באגאן. כל הנסיעה לוותה בשירי פופ בורמזים מגוכחים ושיר אחד של להקת רוק מוצלחת. עשינו יום מנוחה בחדר ממוזג, ויום אחרי קמנו בחמש לפנות בוקר על מנת לעשות טיול אופניים בבאגאן. החום כאן כמעט בלתי אפשרי ומגיע מעל ארבעים מעלות מהר מאוד, אז קימה מוקדמת הכרחית.
רכבנו על אופניים לעיר העתיקה שם לכל מקום שמסתכלים רואים עשרות מקדשים, טיפסו במדרגות צרות לגג המקדש וראינו נוף פנורמי מושלם בעוד ילד קטן מנסה למכור לנו גלויות בדולר. כשאמרנו לו שאנחנו מצרפת (לפעמים זה יותר קל במקום להסביר להם מה זה ישראל) הוא הסתכל עלי ואמר שאני שונה. חכם הילד, אבל לא קנינו גלויה.
המשכנו באופניים לעוד ועוד (ועוד ועוד ועוד) מקדשים יפים ומיוחדים, המון לאקי בודהות שהמקומיים מנסים לדחוף לך להניח עליהם עלים לתפילה ו"לתרום" כסף לקבלת קצת מזל. הרגשנו ברי מזל גם ככה. אז ויתרנו.
השמש צולה אותנו, שותים מים כמו גמלים צמאים, סיימנו את הלופ של המקדשים וחזרנו למלון להתקלח במים קרים, לשתות עוד מים ולאכול גלידה. ועוד גלידה.
בערב עלינו על אוטובוס לקאלאו, נסיעה מהגיהנום עם סרט וידאו בווליום מחריש אוזניים, נדמה לי שהתעלפתי לרגע מסויים כי איכשהו כן הצלחתי בסוף לישון קצת. העירו אותנו בטפיחה על הכתף בחמש בבוקר רק כדי לגלות שאנחנו בניונג שווה, ולא ביעד אליו רצינו להגיע, פביאן היה מעט נרגז אבל אני השתדלתי לשמור על אופטימיות בשביל שנינו.
הלכנו עם עוד כמה תיירים מבולבלים להשלים שעות שינה ולהבין איפה אנחנו ומה עושים.
מצאנו שיש מרחצאות חמים, אז נסענו לשם והשתכשכנו במים החמימים, כאן המזג אוויר רגוע יותר ונעים. גשם התחיל לטפטף מעלינו אבל נשארנו במים.
בדרך חזרה מכל מקום מחייכים אלינו, ילדים מנופפים לשלום, שדות של אורז פרוסים עד האופק משני צדדי הדרך.
היום עשינו טיול תיירים סביב אגם אינלה, ראינו דייגים משיטים סירות בדרכם הייחודית, את המשוט הם מזיזים עם היד והרגל יחד, בלוליינות מיוחדת. עצרנו במנזר החתולים המקפצים אבל הם מתו לפני זמן לא ידוע, אבל במקום זאת חזינו בקבוצת נזירים גדולה שסעדו לפני שהתיישרו לשורה ארוכה וצעדו לבמה והתיישבו, ממולם התיישבו נזירות לבושות בבגדים ורודים, הנזיר הראשי נשא תפילה והקהל חזר אחריו.
אחר כך המשכנו לסדנת כסף שם הסברתי לחברי על תהליכי העבודה, כך היה גם בסדנת האריגה, לבסוף הגענו גם לסדנת סיגריות מטבק מקומי מעורבב בתבלינים.
הנופים המהממים הניגלים מכל עבר, האנשים החייכנים המנופפים אלינו לשלום, שלוש ילדות שניגשו אלינו ברחוב ונתנו לי זר פרחים קטן ושקית עם בובה, הלבוש המעניין שנהג הסירה החביב הסביר לי איך לובשים ומה ההבדל בין קשירת חצאית נשית לגברית, האווירה השקטה, מיעוט התיירים, כל זה ועוד גרמו לי להתאהב ממבט ראשון במיאנמר, הפנינה של המזרח.
// גוני קריס
