מתחת למשקפי השמש שלי, אני מנגבת דמעות בשרוול. זה הארגז הלפני אחרון שאני מעלה לדירה. המובילים כבר הניחו כאן מיטה רק שלי ואת כל הדברים הרגילים מאיקאה שדמיינתי איך נבנה יחד, או בעצם רק אתה ואני אעשה פרצוף שמבין את השרטוטים. במקום זה הזמנתי פועלים. במשאית למטה נשאר רק ארגז אחד שבמקרה, כתוב עליו ״שביר״.
אני צריכה לנקות את כל החדש, לשים מצעים ישנים על מיטה שאין בה זיכרונות בכלל, לסדר אלבומים לפי האלף בית ולא להיזכר בך, גם לא כשאגיע לסמיתס. במקום זה, אני נכנסת למונית, מחבקת ארגז מטונף שכתוב עליו "שביר", ומוסרת לנהג את הכתובת שלך.
הוא שואל "את בסדר?"
אני שותקת.
מחפש את העיניים שלי במראה הקטנה, איפה שלפעמים קצת מפחיד שהם מסתכלים, אבל הפעם אני רואה שהוא אחד כזה שדואג.
אני לא מזיזה את משקפי השמש שלי, ורק אומרת לו-
"אתה יודע, החיים."
העיניים במראה שותקות ואז הוא אומר-
"גם אני פעם עברתי דירות, השארתי אבק, רסיסי לבבות. אל תדאגי מותק, בסוף שוכחים".
ובינתיים, בנסיעה של עשרים דקות (ביקשתי שלא נתראה בשכונה לפחות) אני לא שוכחת כלום. אפילו להפך;
אני זוכרת איך אמרת לי שכשהאושר מגיע אני צריכה לפרוש ידיים לצדדים, להלך עליו לאט ולשמור על שיווי משקל, ממש כמו הבנות הרזות האלה שהולכות על חוט בקרקס. אני זוכרת איך עצמת עיניים, פרשת את הידיים לצדדים, איך הנחת עליי את הראש ואמרת-
"הנה. ככה."
אני זוכרת שביקשתי שתאהב אותי מספיק, שתאהב אותי בזמן. איך אמרתי שעוד שנייה אני הולכת לך, פוסעת בשביל האל חזור מהמערב שאתה למזרח שאני, איפה שחשבת שרק אוכלים עם הידיים לחם שמוציאים לו את הלב.
אני זוכרת איך ביקשתי אושר. כזה שניגר, שנשפך, שמתיז, שמלכלך את הבגדים, שמשפריץ ברחוב, כזה שמכתים את הפנים ושום מסיר לא מסיר.
איך רציתי שנתנשק עם לשון, שנשתכר, כי אף אחד לא מת מאלכוהול, זה רק משהו בכבד.
אני זוכרת איך ביקשתי שנרים, איך פחדת שנמות.
אני זוכרת איך הלכתי, בלי להסתכל אחורה, בלי להריח לך את העורף, בלי להצמיד את הלב שלי ללב שלך ובלי להתפעל איך אנחנו פועמים אותו הדבר.
איך הלכתי, בלי להגיד ביי, רק כדי שאולי, כמו בסרטים אתה תבוא אחריי.
אני זוכרת איך בָּשְביל מהבית שלי לשלך השארתי נקודות מלח רטובות למקרה ששכחת את הדרך. אני זוכרת בדם איך לא שמעתי אותך הולך, לא מתנשף, לא מבקש סליחה.
אני זוכרת כל יום איך לא באת בכלל.
אני זוכרת איך עצרתי ליד ספסל אחד בקינג ג'ורג', איך קיללתי את הרגליים ששרפו מהליכה ממושכת על נעלי עקב קטנות. הן לא היו חדשות, הכירו אותי טוב, הלכו איתי כאן כבר כמה פעמים, ובכל זאת, ברגע האמת, גם הן, כמוך, הכאיבו לי.
ועכשיו, מול אותו ספסל בקינג ג'ורג' הוא עוצר לי. העיניים במראה שואלות אותי אם אני באמת רוצה לרדת. אני מרימה את משקפי השמש ולא אומרת כלום, אבל הוא מבין ונוסע.
שנייה לפני שאני יורדת, הוא מביא לי קבלה ואומר שלא אדאג, בסוף באמת שוכחים. הוא מרים את הארגז, מניח לי אותו ביד ומספר שאושר, הוא כמו גורל, מָכְּתוּבּ לאנשים.
אני יורדת מהמונית, את מה ששביר אני זורקת לפח.
פורשת את הידיים לצדדים, והולכת לאט, כמו האלה הרזות בקרקס.
הנה המָכְּתוּבּ שלי.
אושר.
"מה וזה" + UBER מסדרים לך 70 ש"ח מתנה לנסיעות במונית!
כל מה שצריך לעשות הוא :
1. להוריד את האפליקציה:
אייפון: http://bit.ly/1APBnHX. אנדרואיד: http://bit.ly/1yj0an2
2. להרשם ולמלא פרטים אישיים.
3. להזין את קוד ההטבה - maveze - תחת ׳מבצעים׳ בתפריט האפליקציה.
ולצאת לדרך!
*ההטבה לזמן מוגבל *למשתמשים חדשים בלבד
// נטלי מיכאלשווילי
