אז אני לא הולכת לגולל בפניכם את העשור שהביא לרגע הזה, אבל כן אתן רקע לתקופה.
זה קרה חצי שנה אחרי שנפרדתי מהאקסית שלי, אחרי שהייתי איתה כמעט שנתיים ולקח לי זמן להבין שאיבדתי את עצמי איפשהו בדרך.
למדתי על עצמי הרבה דברים חשובים ממערכות יחסית קודמות, כמו מה אני מחפשת ועל מה אני לא מוכנה להתפשר, ואיפה מוותרים ומתי אני צריכה להגיד את מה שעל הלב שלי. הרבה תובנות וגם הרבה קושי הביאו אותי להיפרד ממנה ולהבין שהקשר הזה כבר לא בשבילי.
חצי שנה הייתי לבד. חצי שנה בה התחלתי ללמוד, עברתי לגור במעונות, הכרתי אנשים חדשים והכי חשוב – למדתי להכיר את עצמי מחדש. ארבעת החודשים הראשונים אחרי הפרידה הספיקו לי בשביל להבין שאני פנויה לקשר חדש, עמוק, כנה. קשר שאני בוגרת יותר ומוכנה יותר.
חודש לפני שהכרנו, נמאס לי להיות לבד, ובאותו פאב שהכרנו חודש מאוחר יותר, הכרתי בחור שסיימתי איתו את הערב. הוא ידע שאני לסבית. אין לי תירוץ או סיבה לזה. ומקווה שלא נתתי לו תקוות שווא שאני מעוניינת בו. בסך הכל רציתי קצת מגע. אני לא מצטערת על זה. זה הבהיר לי כמה אני כמהה לקשר אמיתי עם אישה.
חודש מאוחר יותר זה קרה, בדיוק באותו המקום. חברה טובה של השותפה המקסימה שלי מהמעונות, חגגה יום הולדת. הכרתי אותה כמה שנים מוקדם יותר ואיכשהו השותפה שכנעה אותי לבוא. לא ידעתי שההחלטה הזו תשנה את חיי. נקבע מראש שבסוף הערב נלך לישון אצל מיכל, אז לא ידעתי מי זו וכמה משמעות יהיה לשם הזה בחיים שלי. אחרי חצי ערב, כשאני כבר שתיתי איזה ליטר בירה, היא הגיעה. נכנסה בסלואו מושן לפאב. אמרתי שלום התחלנו לדבר, זכור לי מבטא בריטי מעורפל.
סיימנו את הערב ונסענו אני היא וילדת היומולדת אליה לדירה. בדרך לשם, הייתה עליה גדולה שהעדפתי לעשות מהר ושתיהן השתרכו מאחור. מולי הגיע שכן של מיכל שהחליט שהכי הגיוני בעולם יהיה לנשק אותי באמצע הרחוב בלי להכיר אותי. לפני שקלטתי מה קורה, הוא נישק אותי והעפתי אותו ממני. תוך כדי הזיות על הרגע המוזר הזה והאלכוהול שהלך ודעך, עלינו לדירה שלה. ילדת היומולדת נרדמה בשלב מסוים ומיכל ואני דיברנו אל תוך הלילה תוך כדי החזקת ידיים. למחרת היא קמה מוקדם לעבודה ואני נסעתי לתל-אביב.
תוך כדי הלילה ביקשתי להוסיף אותה בפייסבוק ולמחרת כתבתי לה ששמחתי להכיר אותה. היא השיבה "מרוב שהייתי מסטולה באותו בוקר לא ביקשתי ממך מספר טלפון אני יכולה לבקש עכשיו?".
השבתי שיותר כיף לדבר בטלפון, דיברנו קצת ובשלב מאוחר יותר התקשרתי אליה, אמרתי לה שאני לא רוצה שהיא תיבהל ממני אבל ממש נדלקתי עליה ואני רוצה כבר לראות אותה שוב, נפגשנו והשאר זה היסטוריה.
מאותו יום ב24.3.12 אנחנו לא מצליחות להיות יותר משבועיים בנפרד. בקיץ אחרי שהכרנו התנחלתי אצלה בדירה ובתחילת שנת הלימודים חזרתי לעוד שנה במעונות, זה היה כמעט בלתי אפשרי. הטבעתי את עצמי בעבודה ושיעורים ומשימות כדי לא להרגיש את הגעגועים, ועדיין היה לי קשה. בשנה הזו הבנתי שאני לא מסוגלת יותר, שלא משנה כמה קשה יהיה לקום בבוקר ולנסוע כל יום, אני לא יכולה לחיות בלעדיה, לא יכולה לשרוד עוד לילה אחד של מרחק. באוגוסט 2013 עברנו לגור יחד בדירה של שתינו.
It was meant to be, מהרגע הראשון הרגשתי חיבור איתה, כאילו הכרנו כבר מלא זמן. השיחות זרמו ועוד דייט ועוד אחד, עד שמצאתי את עצמי ישנה אצלה ולא רוצה לעזוב.
וכך זה נותר, מאז ועד היום.
//טל עוז