לפני כמה חודשים קיבלתי המלצה מחברה טובה על ספר עם שם ממש מוזר שמעולם לא הצלחתי לזכור. פעם אחר פעם ביקשתי ממנה שתזכיר לי ופעם אחר פעם שכחתי מחדש ובמקומו ניסיתי את מזלי עם רבי המכר. טעות גדולה.
כך יצא, שרק לפני שבועיים הצלחתי להיזכר בשם, וסופסוף הנחתי עליו את ידי. הספר, הספרון יותר נכון, עם השם המוזר "באדולינה", שיצא לאור 10 שנים קודם, העביר לי ליל שבת שגרתי מאוד על כוס יין, שבסופו הגעתי למסקנה שאין שום דבר שגרתי בערב הזה.
תמיד הייתי בן אדם אופטימי. אולי לא כל רגע בחיים שלי כמו איתן שטיינקורט, אבל רוב הזמן.
העניין הוא, שבמקביל לאופטימיות, הייתי קרבן במשך 22 שנה. ולא, לא קורבן של אנשים אחרים; במשך כל החיים האופטימיים לכאורה, ברגעים הנמוכים בהם אופטימיות נבחנה, נבחנה גם רמת הרחמים העצמיים שלי.
וברחמים עצמיים, אני מומחית. בכל דבר שתכננתי ולא הלך חלק, בכל כישלון, בכל שינוי שלא אהבתי, התגובה שבאה לפני ה"יהיה בסדר" הייתה "למה שום דבר לא הולך לי?", "למה אני?", והתפלשות בכמה אני מסכנה וחרא לי. אז אמנם המחשבה על הטוב שעתיד לבוא החזירה אותי על הרגליים, אבל אין ספק שהייתי מהירה מדיי לרחם על עצמי, והרבה. ברגע שאחרי, האופטימיות שלי התבטאה בעיקר בתקווה ש"אולי אני לא כזאת מסכנה".
ובדיוק בנקודה הזאת בחיים פגשתי את באדולינה. אתם יכולים לקרוא הרבה ספרי עזרה עצמית, ספרים על פסיכולוגיה חיובית ועל כמה זה טוב, אבל השיעור שבאדולינה לימד אותי הוא לא רשימת חוקים. הוא לא עוד תיאוריה פלצנית נוסח "הסוד": זה סיפור, ואתה יכול לקחת ממנו מה שנראה לך אמין ולשלול את מה שנראה לך מוגזם.
הוא לימד אותי לחשוב אחרת.
מה שלקחתי ממנו היה לא להסתכל על החיים כאוסף אסונות שרק מחכים להתממש בכל פינה שרק אפנה, לא לתכנן כל דבר לפרטי פרטים, לא לעשות סרט מכל דבר חדש שאני רוצה לנסות ובעקבות כך להמציא מיליון תירוצים למה לא ולמה לא עכשיו. באדולינה מלמד בעיקר "לפשט", ואולי גם להפשיט.
הרעיון שהועבר על ידי סיפור מקסים ואיורים שגירו את הדמיון היה אחד: "מי שלא מאמין בצרות – הצרות מאבדות בו עניין". תחשוב חיובי, אל תיתן לרעיונות מכוערים כמו "מרפי" להיכנס לך לראש והם לא יקרו לך.
מה שמקבל חיזוק הגיוני: פירוש חוקי מרפי הוא שכל מה שיכול לקרות יקרה, אך אם אותן אפשרויות מעצבנות לא קיימות מבחינתך – אתה תימנע מהן.
הרעיון נשמע לי טוב מדי בהתחלה. אי אפשר להיות שמח בכל רגע מהחיים שלך, ואולי גם לא כדאי, אבל אם אפשר לרכך את הכישלונות ולהפוך אותם להזדמנויות, למה לא?
בכל מקרה, בן אדם חשדן כמוני לא יכל שלא לבדוק את הנושא. אמנם אין שום הוכחה מדעית לכך שזו לא מקריות, אך ברגע שהפסקתי להיות מוטרדת מדברים כמו איחורים לרכבת, איחורים של האוטובוסים הנפלאים של תל אביב שתמיד מפוצצים באנשים שמשום מה לא עובדים באמצע היום, מבחנים שאכשל בהם כי לא הספקתי ללמוד חצי מהחומר – מאז שהפסקתי להיכנס ללחץ מהם, הם פשוט לא קרו.
אוטובוסים החלו לעצור מולי ריקים דקה אחרי שהגעתי לתחנה, ברכבת ישראל החלו להופיע יותר שקעים דווקא כשאני חייבת אותם (ומי שנוסע בה דרך קבע יודע שכשאתה צריך שקע – אין אותו), במבחנים המדוברים – נשאלו רק השאלות אליהן התכוננתי, וכל מיני צירופי מקרים מעין אלה.
בשורה התחתונה – מקריות או לא, הרבה יותר כיף לחיות ככה. גם אם בפעם היחידה בה אצא החוצה בלי מטריה ירד גשם, לא אתבאס על כמה נאחס יש לי, אלא אנצל את ההזדמנות וארקוד תחתיו.
// אסתר אילייב