אני לא יודע מה חשבתי לעצמי כששלחתי את ההודעה הזו לטליה, אני בדרך כלל לא מתרגש מפרידות, אבל באותו רגע הבנתי שמשהו בגישה שלי חייב להשתנות.
מעולם לא הצלחתי להגיב יותר מדי כשמישהי נפרדה ממני, המקסימום שהצלחתי לעשות זה להנהן, תמיד ידעתי שמתוך רגש אמוציונלי לא אשיג דבר, ואם באמת אהבתי אותה, אז היום אתן לה ללכת ואתחיל לרדוף אחריה מחר.
כמו שרדפתי אחרי נועה למשל, הייתי בטוח שהיא תהיה סיפור חולף עד אותו לילה, אני זוכר שהיא לבשה שמלה פשוטה ונעליים שטוחות, עם שיער אסוף חלקית ובלי איפור, אחרי חודשיים של קשר החזקתי לה את היד בפעם הראשונה בציבור. ובקצה הבר ישבה בחורה מאוד מטופחת, ושמתי לב למבט העקום שהיא שולחת, לא הבנתי אם זה מבט של זלזול או קנאה, אני רק זוכר את עצמי ברגעים של אושר. הבטתי בה וחשבתי: "בניגוד אלייך כפרה, חברה שלי נראית אותו הדבר גם בבוקר".
חשבתי שנועה תהיה סיפור חולף, לא ציפיתי להתאהב, ופתאום החזקתי לה את היד כי הרגשתי גאווה, ונישקתי אותה בהפגנתיות אל מול אותה בחורה מטופחת וסוף-סוף הבנתי מה זו אהבה.
טליה אוהבת את הסמית'ס, וברדיו שיר שלהם מתנגן, ואני מחשב את השפעת הפרידה שלנו לפי מספר הסיגריות שאני מעשן.
אני אצא היום בערב ואשתה המון אלכוהול, ואם בשעת לילה מאוחרת אמצא את עצמי מתגעגע לטליה, אני אדע בוודאות שהיא הפכה עבורי מנחמה רגעית לצורך טהור, זו טקטיקה מוצלחת שלי, אני לא סומך עלי כפי שאני סומך על "דור השיכור".
אני זוכר כמה שיכורים נרקיס ואני היינו כשנפגשנו, כל-כך נהניתי איתה עד שאיבדתי את המשמעות של המילה "רע", חלונות הרכב היו פתוחים כולם, מוזיקה במקסימום ווליום כשהרוח מפזרת את שערה, והריגוש שחוויתי איתה התהלך על תפר דק שבין סיפור האהבה הגדול ביותר שהגוף שלי מסגול להכיל לעומת שריטות בגב וצלע שבורה, וכמה שמחתי כשאחרי שבע שנים היא פתאום שלחה הודעה.
מעולם לא הפסקתי לאהוב אותה, אלו רגשות שבמקרה הטוב יכולתי רק להדחיק, וזו רק שאלה על איזה כפתור היא תלחץ, מה היא תבחר להדליק, וידעתי שזו אהבה כשראיתי אותה שרה, איך היא משתגעת בפול ווליום, והבטתי בה במקום בכביש כי הייתי שיכור, וברגע של כנות זנחתי כל פיוטיות כדי לומר לה: "נרקיס את הבחורה היפה ביותר שיכולתי לבחור".
אני מתחיל להרגיש את הגעגועים לטליה, וגעגועים תמיד מזכירים לי את מורן, וזו בעיה.
אני מתגעגע לחיוך של מורן, איך הייתה מחייכת כשנהגתי לזרוק אותה בעדינות על המיטה, אקטים מנוגדים שיכולתי לבצע רק כשהייתי איתה, והייתי נשכב לצידה ונשבע שלא אפסיק לאהוב אותה לעולם, מנשק אותה על המצח, על הבטן, על הלחיים, לא משנה כמה אמרה לי שהיא אוהבת אותי, מעולם לא הרגשתי מספיק ראוי כדי לנשק אותה על השפתיים, ונישקתי אותה בכל הגוף כמו שלא נישקתי אף אחת אחרת, הפשטתי אותה כמו שילד קורע עטיפות של מתנות יום הולדת, והיא הפכה להיות מעבר לכל דבר טוב שיכולתי לתאר, תמיד היה לה מצת בכיס והיא בכלל לא מעשנת, תמיד היה לה מצת כדי שלי לעולם לא יהיה חסר, וכבר בשלב מוקדם בחיי ידעתי שאני יכול להפסיק לחפש, לא חשבתי פעמיים כשהצעתי: "מורן בואי נתארס".
ועם כל אחת מהן ראיתי את עצמי מתחתן, שלושה ילדים, כלב פקינז ובית עם חצר, אבל הן הספיקו לעזוב לפני שהחלטתי שאני רוצה להישאר.
אני בטח עושה משהו לא נכון אם זכיתי לאהוב שלוש בחורות שונות, ויש רגעים בהם אני מבין שמשהו חייב להשתנות, כי מעולם לא הגבתי יותר מדי כשמישהי סיימה איתי מערכת יחסים, הייתי מקסימום מהנהן, ומתוך נסיון נואש לשנות משהו, לרגע אחד קיוויתי שהיא תענה: "כן".
// דור עמרם 