״למה שאדע לדבר אנגלית? אני חי בצרפת לא?״
״למה שנהיה פתוחים ב-7 בערב? המקום פתוח מ9:00 בבוקר! העובדים צריכים זמן לחיות לא?!״
״אז מה אם מינוס 3 מעלות. אני עדיין צריכה להתלבש יפה עם שמלה וגרביונים ולהראות טוב.״
״אז מה עם אנחנו אוכלים קוראסונים וגבינות! אנחנו עדיין רזים.״
האומה הצרפתית, ככה שמעתי, היא האומה שבה עובדים הכי מעט ונחים הכי הרבה. ללא כל רגשות אשם וללא כל ניסיון לחלוב כמה שיותר מהאזרח הקטן. למה זה ככה? כי הם נורמלים.
בזמן שהותי הקצרה בפריז ראיתי 32 (כן, ספרתי בקנאה רבה), זוגות מתנשקים בלהט ברחוב, במטרו, במסעדה, בבית הקפה הקטן. לא זכור לי שנתקלתי בכמות כזו של מתנשקים בזמן קצר בת"א. מתי בפעם האחרונה התנקשתם וטרפתם את הבן זוג שלכם בלי בושה באמצע הרחוב?
ערב אחד הזמנתי חשבון במסעדה. החשבון התמהמה ואני קמתי לבר וביקשתי מהברמן חשבון. המלצר הסתער עלי וחסם בגופו את הברמן שהחזיק את החשבון. ״אני פשוט ממהרת״ אמרתי תוך כדי תנועת היד המוכרת והמעצבנת שמדמה שיש לי שעון על היד. כל כך ישראלי מצידי.
״אני המלצר ואת הסועדת" הסביר לי הגארסון את חוקי המשחק, "ורק אני נותן לך את החשבון. את צריכה לחכות לשירות שלי בסבלנות- בלי תירוצים!״
בארץ היו מפטרים אותו מזמן, בפריז אני הייתי חסרת נימוס. כבחורה שנוהגת להרהר המון ולהגיע לתובנות, גם בפריז קיבלתי שיעור חשוב. השיעור הוא: בלי תירוצים.
הצרפתים עושים את מה שטוב להם בלי להתנצל, בלי הסברים, בלי תירוצים! (הקורא נפתלי בנט- מסתבר שה"מפסיקים להתנצל" שלך ממש לא מקורי!)
להראות טוב - בלי תירוצים.
להיות בעשייה מתמדת- בלי תירוצים.
לשמור על עצמך ממראה חיצוני ועד פנימי- בלי תירוצים. זה אולי מסביר למה כולם, בגילאים בוגרים, נראים טוב.
לנצנץ בחשכה, (ראו מגדל אייפל בלילה)- בלי תירוצים.
לחיות בשלום עם השכנים- בלי תירוצים.
לעמד בסבלנות בתור- בלי תירוצים.
להיות אופטימי- בלי תירוצים.
להיות תשוקתיים- בלי תירוצים.
לטרוף שוקולדים ומקרונים כל היום- בלי תירוצים.
למדתי שאני צריכה לעוף על עצמי- בלי תירוצים, או במילים אחרות: מה שבא לי מותר לי! בשביל ישראלית טיפוסית כמוני, ובנוסף לכך שהמצפון האשכנזי ניצול השואה שלי עבר אלי בירושה, זה קשה. אבל שואה זה לא תירוץ.
טוב, המטוס נחת לא מזמן. זה הזמן לחזור לדירתי הצרפתית בבן יהודה (צרפת זה כאן) ולקרוא ווג במקום YNET.
// טל גטרייטמן
