לפני כמה חודשים שלח לי עורך האתר בו אתם נמצאים כרגע הודעה בה שאל אם אני רוצה להשתתף בצ'אט פומבי של וייבר בו הולכים להשתתף קבוצת בלוגרים מהאתר.
כמובן שישר אמרתי ״כן״. א' תמיד אומר לי ששווה לנסות דברים, ומקסימום אם לא כיף אז לחתוך. שזה אחלה להכיר אנשים, לשתף קצת מתכונים או פוסטים. סה"כ יכול להיות מגניב.
בהתחלה היססתי וחשבתי לפני כל "חחחח.." שכתבתי. תהייתי איך העוקבים יתפסו אותי, אם אצליח להיות באמת מי שאני לטוב ולרע ובסופו של דבר – האם אהיה מקובלת. כן-כן.
אף פעם לא הייתי במעמד חברתי נמוך (לא באופן כלכלי, באופן חברתי – כמו חברים. כמו מקובלים ביסודי ובתיכון), תמיד הייתי חביבת הקהל ומנהיגת החבורה. והתחלות לא מפחידות אותי, אני אוהבת אותן.
בהכרות הראשונה עם הבלוגרים צחקתי ואף חפרתי לכולם לעשות לי רקומנד על פוסטים. היו שניים שתפסו את הבקשה שלי באופן מאד עלוב. פתאטי.
ושוחחנו על כך בצ'אט. שם התחיל הריב הראשון. ממש כמו באח הגדול. היו מחנות, אלו שבעד לבקש רקומנד לפוסט ואלו שלא, שמי שרוצה לקרוא אותי או חושב שאני מעניינת – שיעשה לבד רקומנד.
כן, היו רגעים שהריב ירד לפסים אישיים.
המשכנו לפטפט על דברים נוספים, תמונות של איך כל אחד מתחיל את הבוקר, מה כל אחד עושה והדברים שמעניינים אותו. תמונות של אוכל. הרבה אוכל.
לינקים לפוסטים ששווה לקרוא וכמובן לבקר כל דבר שניכר בדרכנו. אחרי הריב הראשון שיחררתי מההיסוס הקל שהיה לי והחלטתי לכתוב כל מה שבא לי בצ'אט. כל "חחח.." או "מה ניש" או "בא לי פיצה".
כל ציור שהתחלתי בסטודיו או כל ארוחה שהכנתי.
יש דיון שעולה מידי פעם בצ'אט של וויבר, על כמות העוקבים והאם אנחנו מעניינים או לא. שוב חזרנו לעניין לבקש רקומנד והערנו משנתו את הוויכוח שהיה.
אותם אנשים שטענו שלבקש רקומנד זה פאטתי, טענו בוויכוח שנהיה הפעם סוער מתמיד, שחבל שאני מגיבה הרבה בצ'אט ושאני פשוט לא מעניינת. ששום דבר שאני כותבת מעניין.
אם חלקכם קראתם פוסטים שלי או יצא לנו להכיר, ודאי אתם יודעים שיש לי פה, גדול. אני לא רק אוכלת, גם אומרת כל מה שיש לי להגיד. ללא מעצורים. כמובן שלא חסכתי מאותם אנשים באותו הוויכוח. באיזה שלב של הוויכוח עייפתי והנחתי ליתר הבלוגרים להגיב.
אחרי אותו וויכוח, שוחחתי עם חברים ומשפחה ותהיתי אולי יש משהו במה שהם טענו. אולי אני לא מעניינת כמו שאני חושבת, אולי אני כותבת באופן משעמם ורדוד.
האמת שאמרו עליי הרבה דברים. שאני בלתי נסבלת, עקשנית, יהירה. אבל ״לא מעניינת״ – טרם. אחד החברים, אחרי שקרא את הדיון בצ'אט, אמר לי שאם מתעקשים על כך שאני לא מעניינת, וזה כל כך מפריע להם, כנראה שאני מעניינת, עצם הדיון עליי, שם אותי במרכז.
הנחתי לוייבר יומים שלמים. לא הגבתי על דבר. כשחזרתי להגיב זה היה בטיפטופים. לא היה לי כוח לוויכוח נוסף, על אף שוויכוח טוב שבו אני תמיד צודקת (ולכן זה בלתי נסבל להתווכח איתי), עושה לי טוב.
היום בצ'אט של ווייבר יש שלום. אולי הוא כמו השלום שלנו עם מצרים ואולי הוא כמו עם אמריקה. הכרתי כמה בלוגרים מדהימים שכל פעם שהם כותבים אני רצה לקרוא. הרווחתי. אלמוג שעוד במפגש הראשון כבשה את ליבי. אילז שהוא לב אחד גדול. שירה היא האו"ם והיופי. איתן שגורם לי לעיתים לצחוק בקול. ועוד רבים וטובים.
// שירן זילברמן
