אני יכולה לשבת שעות על תרגיל אחד, עם כל כך הרבה טעויות חישוב שימלאו דפים על גבי דפים במחיקות ומספרים וקללות. ואז, בהכי נונשלנטיות שרק אפשר, זורקים לי "פשוט תתחילי מההתחלה", כאילו שהיה זה הדבר הכי פשוט בעולם. תקמטי את כל מה שעשית, ותחזרי לנקודת המוצא.
תמצאי את המינון הנכון של הסבון והמים ותערבבי הכל, ואז קחי את מפריח הבועות, והטבע כבר יעשה את שלו.
כבר אמרו את כל מה שאפשר על התחלות, כבר המציאו גלגולי נשמות וגן עדן וגיהנום, כדי שנדע שהתחלות הן המשך ישיר של הסוף, והן ממש מעבר לפינה.
במקום שבו גיבורת הסרט כבר נמצאת על המדרגות הנעות בשדה התעופה, יגיח אהוב ליבה, יזריק לנו את מנת הדופמין היומית, ואנחנו נדע שהם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה, שבו הם מתו בשיבה טובה והגיעו למקום טוב יותר. יש דברים שהם פשוט יותר מדי בשבילנו להכיל. סוף, שממה, אי ודאות.
את רק מקרבת את השפתיים ונושפת, ואז הן יוצאות לבד, הבועות. והן כולן בצורת כדור, כי זו הצורה המושלמת עבורן, ובכולן משתקפות קרני האור השבורות, ואיזה קטע, שכל מה שצריך זה בסך הכל מים וסבון.
וכשהכל התחיל להסתיים אצלנו, והיה לו את הסיפור הזה עם הודו, אני זוכרת שבאתי לאבא שלי ואמרתי לו "אבא, תראה לי איפה הודו", והוא פתח את האטלס. ואני ישבתי שם במבט חוקר, וחשבתי על המיילים שמתורגמים לקילומטרים שמתורגמים למטרים, שמתורגמים ליחידות דולורימטר.
וזה היה ברור שזוהי תחילתו של סוף, ולמען האמת אני בכלל לא זוכרת הרבה מהאמצע. הסוף תמיד משאיר חותם.
אני זוכרת שהרגשתי את הסוף בצורה הכי מוחשית בשיחת טלפון ההיא, כשהוא התחיל לדבר עלינו בלשון עבר ואני ידעתי שאני רוצה ללחוץ על הכפתור הגדול בפלאפון, זה שמכבה את הסוף הזה ולא לדבר יותר לעולם.
ואז הגיע היום שאחרי, ובו פשוט לא הצלחתי להבין איך הכל כל כך שגרתי כשאצלי כבר סוף. איך אני נוסעת עכשיו באוטובוס עם משקפי השמש הכי גדולות שהצלחתי למצוא, וכולי ילדה בת שבע עשרה וקצת, שחווה את שברון הלב הראשון שלה.
ואז שוב הטבע עושה את שלו, והבועה הצבעונית הזאת מתפוצצת לך על המעיל, ואת רק נשארת עם כל שאריות הסבון, ולא מבינה איך לפני רגע הייתה שם בועה שהצליחה להכיל כל כך הרבה בשטח פנים כל כך קטן.
אומרים שפרידה היא מוות קטן ובהתחשב בזה שלאף אחד אין מושג מה זה מוות, חוץ מזה שזו פרידה מן החיים, נקבל שזה לא משנה מה אומרים. סופים קורים, ולפעמים זה בסדר.
כי לפעמים סוף הוא סתם איפה שכל האנרגיה מתורגמת לחום, וזאת הדרך של הטבע להגיד לנו שאנחנו שואלים יותר מדי שאלות יחסית למולקולות בעלות מצפון. ולפעמים המקום הזה שבו הכל מתפרק, הוא איפה שתוכל לחפש את המבנה המתאים וכשתגיע ההתחלה המתאימה שתיצור את כל הקשרים המתאימים, אתה עדיין תשאר הרבה מולקולות של אותו היסוד, אך הפעם תוכל ליצור בעזרתן יהלום ולא גרפיט.
תמצאי את המינון הנכון של הסבון והמים, שישטוף ממך את כל ההתחלות של הסוף, כי יום אחד תהיה לך התחלה אחרת, כזו שהאמצע שלה יהיה בדיוק איפה שתרצי להיות, כזו שתגרום לך להתעורר בבוקר מתזוזה מוכרת ומגע אהוב, ולחייך, כי זו בדיוק הדרך שבה רצית להתחיל את היום.
// אנה בלוך
