באותו יום חמישי הגעתי לשיעור ציור, מייקל עבר ביננו וחילק ציונים על הציורים שציירנו. תמיד חיכיתי בקוצר רוח שיגיע תורי, לקבל את האישור שלו שאני שווה משהו. "ציירת מאוד יפה היום" הוא התקרב ולחש לי לאוזן ואני רעדתי כולי מהתרגשות למשמע המחמאה. הייתי גאה בציור שלי ובעצמי. לקראת סוף השיעור הוא ניגש אליי "אני צריך אותך לכמה דקות אחרי השיעור" הוא אמר, "בטח" עניתי בחיוך. כל התלמידים החזירו את עפרונות הפחם לארון ויצאו מהמרתף.
הוא ניגש אליי מאחור, הרגשתי את הנשימות שלו מתדפקות על העורף שלי, הסתובבתי בבהלה וראיתי אותו עומד שם מולי. "את כל כך יפה" הוא אמר. לפני ששמתי לב מה קורה הוא החל להעביר את אצבעותיו על קווי פניי וללטף את לחיי. "אני חייב לצייר אותך, פשוט חייב לצייר אותך. אני רוצה שתבואי אליי הביתה באחד מהימים ואני אצייר אותך". האצבעות שלו החלו לרדת לאט לאט מהפנים דרך מורד גופי ועד לגב, הוא החל לחבק אותי ולנשק אותי. "זה יהיה הסוד שלנו, אל תספרי על זה לאף אחד" הוא הפציר בי. עמדתי שם קפואה ומשותקת ולא הצלחתי לומר מילה. לבסוף הצלחתי לחמוק מהזרועות הארוכות שלו ולרוץ את ריצת חיי דרך מעלה המדרגות האינסופיות.
9rooms
כשיצאתי מהמתנס אמא שלי חיכתה לי מחוייכת באופל קורסה הכחולה שלה. "איפה היית?" היא שאלה. "אחיך יצא כבר לפני עשר דקות". לא עניתי, לא ידעתי מה לענות. הרגשתי אשמה ואפילו לא הבנתי על מה. בדרך חזרה הביתה עצרנו במכולת השכונתית, אחי רצה טורטית ואני רציתי לבכות. הסתכלתי על אמא שלי ולא הצלחתי להוציא מילה.
כשהגענו הביתה סיפרתי להורים שלי את מה שקרה, פעם עוד הייתי מספרת להם הכל. הם חיבקו אותי והבטיחו שהכל יהיה בסדר. והאמנתי להם, בחיי שהאמנתי להם שהכל יהיה בסדר. באותו לילה נוראי נשארתי בבית רועדת ומפוחדת, ההורים שלי, שנבהלו יותר ממני הלכו להתלונן בתחנת המשטרה. למחרת לא הלכתי לבית הספר וגם ביום שאחרי ובזה שאחריו. כל מה שרציתי זה שההורים שלי יהיו איתי, יחבקו אותי ויכילו איתי את הדבר הזה שלא הבנתי מה הוא היה, אבל הם היו עסוקים בלנסות להציל אותי ממנו במקום לנסות להציל אותי מעצמם. זה נגמר בחוג שנסגר, בצו הרחקה, במשטרה, בית משפט ובעיקר בילדה אחת קטנה ומבוהלת שהבינה בלילה אחד שיש מי שיכול להפריע לה לצייר את סיפור חייה. כזו שהתבגרה בלילה, שרק רצתה ללמוד לצייר עצים וברבורים ונופים קסומים ומאז היא הפסיקה לצייר.
לפני כמה שנים עלעלתי בחוברת חוגים של המתנס וגיליתי שהוא חזר ללמד. באותו הערב נסעתי למתנס כדי לנסות ולהגיד משהו. נכנסתי למסדרון החנוק ההוא שמוביל למדרגות האינסופיות שמוליכות למרתף האפל ההוא וקפאתי. נשארתי לעמוד שם כמה דקות ופתאום ראיתי אותו, במעיל שחור וארוך, הוא התבונן עליי במבט עייף וזקן.
התקרבתי אליו ולחשתי לו "אני צריכה אותך לכמה דקות". הוא קפא במקום והחל לגמגם. "ב..ב..בטחח" הוא ענה. "שמעתי על ילדה בת 12 שצריכה שיעורי ציור. היא למדה לפני כמה שנים אבל היא צריכה שמישהו יזכיר לה לצייר עולם מלא בנופים קסומים וברבורים ועצים כי היא קצת שכחה". העיניים שלו נפערו לרווחה, אגלי זעה החלו להציף לו את המצח "מה את רוצה ממני?"
אני רוצה שתסתובב עכשיו, תעלם ושלא תחזור לכאן לעולם. אבל השיחה הזו התרחשה רק במוחי, הסתכלתי עליו הסתובבתי וברחתי. קטנה שכמותי.
// שני דוזטס