פעם, כשהייתי ילד, משהו כמו 16, אהבתי אותה. קראו לה דנה. לי קראו פחדן. פחדתי כל כך לומר לה את זה. חשבתי שהיא תיבהל, תגיד מה האידיוט הזה מתאהב בי? פחדתי. בחלומות שלי בתור ילד, חלמתי שאנחנו יחד. הסתפקתי בזה. לימים התברר לי שהיא לא אהבה אותי בחזרה כמו שחשבתי, אז שמחתי.
לא יצאתי אידיוט. כך המשכתי לטפח את השקט שלי. לעולם לא דיברתי על הרגשות שלי מעבר למילים על דף, לא מחוסר בטחון, זה לא היה מזה. לא ידעתי איך אגיב אם לא אקבל את התשובה שאני רוצה לקבל. השארתי הכל בצורה מעומעמת. יכולתי לברוח מתי שרציתי, להרגיש הרווק הזה שרוצות אותו ולא משיגות. יוצא עם שירה לדייט, מתנשק איתה במאזדה לאנטיס הישנה של אבא רגע לפי הפרידה ושוב נעלם אחרי מספר ימים, אבל נעלם יפה. זה לא שינה לי שימים הייתי חושב עליה כשידיים שלי בוערות, כמעט שולחות לה הודעה מרוב שהם רצו להרגיש אותה שוב. אבל לא. שלחתי לה הודעה שקשה לי, שהיא חמודה והכל אבל אין לי מקום בחיים לאהבה. הייתי חוזר לחדר הריק וכותב על הבדידות העצומה שיש בלבד. חייתי באבסורד ואהבתי אותו. אהבתי וסבלתי.
מתוך עמוד הפייסבוק StreetArt in Germany
פעם, כשהייתי ילד, משהו כמו 18, נהיה לי אופי. הייתי פוחד לומר את מה שאני חושב שמא לא יקבלו את זה. אז הייתי מתאחד עם דעת הרוב. לימים התברר לי שהדעות שלי משפיעות על אנשים, מקשיבים לי, אז נהייתי דעתן, יש כאלו שיאמרו יותר מדי.
אני זוכר אותי בצבא, ילד טוב של אמא מהדרום. ילד פריפריה שמכיר רק את הסביבה שלו אל מול השאר. הם נראו לי אז יודעי כל. בדיעבד, גם אני ידעתי, אולי אפילו יותר מהם. אבל שתקתי. לא הרגשתי שיש לי מקום מקדימה אז הייתי בצד. מתבונן. פעם אחת הקצין שלי זרק לי שאין לי אופי. היינו בתוך נגמ״ש שהמתלא אבק. הריאות שלי נחנקו מהאבק והלב שלי נחנק מהמילים שלו. שנאתי אותו. היום אני אוהב אותו. בזכותו פיתחתי אופי, הבנתי שאדם צריך לפתח את עצמו, שלכל אדם יש מילה ושלכל אדם יש דעה, ולא תמיד הדעה היא באמת שלו, אבל התחלתי להילחם על הדעה שלי. פיתחתי אותה והתפתחתי. חשבתי שאם אהיה אדם נוח אהיה אהוב. טעיתי.
מתוך עמוד הפייסבוק StreetArt in Germany
פעם, כשהייתי בן 23, חשבתי שאין אלוהים. האמנתי שמי שמאמין בוחר באופציה הקלה בחיים האלה. האמת, גם פחדתי להשתייך אליהם, לאותו זרם מאמינים שמתפללים אל הלא נודע ומקווים לישועות. האמנתי באלוהיי המקרה. לפעמים אפילו צעקתי את זה כדי שלא ישייכו אותי אליהם. מבחינתי הם מצטיירים אוטומטית כפרימיטיביים לעומת האתאיסטים, הריאליים, המלומדים, בדרך כלל גם הלבנים יותר בעור. ככה למדתי מהטלויזיה.
אני כותב את זה ונגעל מעצמי, האותיות משלימות את עצמן למילים ואני מקיא אותם ונגעל מעצמי. איך האמנתי בזה? איך החברה הוליכה אותי שולל לחשוב שזה הנכון? איפה טעינו בסטריוטיפים שטיפחנו? כמה אנשים גדלים להיות מי שהם לא מהפחד מה יחשבו עליהם?
היום אני מאמין. היום אני דעתן. היום צעקתי לחברה שלי שהיה לי כיף איתה בדייט הראשון. היום אני מי שלא הייתי. אני לא מצטער על זה שזה קרה רק עכשיו. כל אדם עובר תהליך עם עצמו ומגיע לאדם שהוא צריך להיות בעולם. זו המשימה העיקרית של האדם לדעתי – להיות האדם שהוא אמור להיות. אני אוהב את האדם שאני היום, בזכות כל טעויות העבר שלי.
מתוך עמוד הפייסבוק StreetArt in Germany
// שגיא אליהו
