יצאתי עם מישהו לכמה דייטים. הוא חתך אותי. ישבתי עם חברות שלי, ממררת כרגיל על מר גורלי ועל איך יכול להיות שהחתיך הזה שגר בהרצליה פיתוח ושיש לו אזרחות אמריקאית חתך אותי. החברות שלי העלו השערות וסיבות וניתחו כל מילה ותנועה שהייתה בדייטים, כיאה לבנות שמייחסות חשיבות לכל אות או מבט. המסקנה הסופית שלהן הייתה שאני חופרת. כן, חד משמעית הן הסכימו שהסיבה לכישלון היא העובדה שכנראה דיברתי יותר מדי.
כמה ימים אחרי המסקנה הנוראית נפגשתי עם חברה אחרת לקפה. גוללתי בפנייה את סיפור החתיך האמריקאי העשיר והמסקנה של חברותיי. הייתה לה רק תשובה אחת לומר לי: "גל, תיהיי מי שאת. המיועד יאהב אותך גם כשאת מדברת בלי הפסקה וזה ממש לא יבריח אותו".
צילום: סטודיו שרי
עבר הזמן ויצאתי עם בחור אחר. לא אמריקאי, לא מהרצליה פיתוח ועל היופי אפשר להתווכח. בדקות הראשונות של השיחה שלנו סיפרתי לו כמה קיבלתי בפסיכומטרי. השיחה נמשכה ולקראת סיומה הוא החליט שזו העת להתוודות: "גל" הוא אמר לי, "שתדעי שאת ממש מפחידה גברים כשאת מספרת להם ככה כמה קיבלת בפסיכומטרי". קיבלתי את תשובתו בהנהון, אבל לא יכולתי שלא לרתוח מבפנים.
לאחרונה דיברתי עם חבר קרוב. הוא שאל את השאלה האלמותית וחסרת התשובה "איך אין לך חבר?". אחרי שאמרתי לו שפשוט אין לי וגם הרבה זמן לא היה לי. הוא ממש התפלא וניסה להבין איך יכול להיות שלבחורה כמוני (מה זה בדיוק אומר "בחורה כמוך"???) אין חבר. אחרי דקות ארוכות של מחשבה וניתוח הנתונים הוא הכריז חד משמעית: אני הבנתי. אין לך חבר כי את מרתיעה גברים. את יותר מידי מוצלחת ואף אחד לא רוצה להתקרב אלייך. זה מאיים ומפחיד להיות ליד מישהי שהיא גם יפה, גם אינטליגנטית וגם מצחיקה (אני? מצחיקה?). מה שאמור היה להיות מחמאה מטורפת לקח אותי למחוזות החשיבה. התשובה שלו לא הרפתה ממני.
נתחיל מזה שאני ממש לא תופסת את עצמי בתור התפוח הכי גבוה על העץ שכולם מפחדים לטפס ולקטוף שמא יפלו על התחת ויכאבו למוות. נסו לצאת עם מלאלה יוספזאי, זוכת פרס הנובל בת ה-16 ותבינו מיהי מוצלחת אמיתית. וציון פסיכומטרי? בחייאת, יש יום מ-30% מהנבחנים שקיבלו ציון גבוה ממני. ולימודים אקדמאים באוניברסיטת תל אביב? יש לפחות 30 אלף כאלה. וזה שאני משלבת לימודים עם עבודה? נו באמת, איזה סטודנט יכול שלא לעבוד היום? כולם עובדים. בקיצור, אני לא מיוחדת בשום צורה וכל דבר שאני עושה – הרבה עשו לפניי ואחריי ולא איימו על החברה בשום צורה.
אז למה אני מאיימת? למה אני מרתיעה? למה אני צריכה לשקול מילים לפני שאני מספרת לבחור איפה אני לומדת, איפה אני עובדת, כמה אני מקבלת בצ'ק משכורת וכמה תעודות הצטיינות יש לי במגירה? אני רוצה להאמין במשפט שחברתי מהקפה אמרה לי – המיועד לא יירתע ולא יפחד ממני, הוא יקבל אותי כמו שאני, עם העשייה המטורפת, עם השאפתנות, עם השנאה לבינוניות וכן, גם עם דיבורים בלי הפסקה.
נשבעת שאני כלום ושום דבר. עכשיו אפשר שתתחילו איתי?
// גל סלונימסקי
