השנה היא 1999, כיתה יא' 6 תיכון חדש תל אביב. יא' 6 היא כיתת אינטגרציה למופת- בתיאוריה. בפועל היא כללה את היפות והיפים של צפון תל אביב עם תיקי קיפלינג ונעלי טימברלנד, בחלק השני של הכיתה היו ילדי החוץ מניר צבי, ומאחורה בפינה הימנית היו ילדי "הסעות כפר שלם".
אחרי שרוב הסעות כפר שלם הונשרו שנה קודם, נשארנו חמישה: אילונה הרוסייה היפה, כרמית ציצי עיניים ירוקות, יעל תלתלים, אלון הבן ואני.
תקופת הבגרויות בשיאה, כל אחד במגמה שלו וכמעט לא מתראים כל הכיתה יחד. הפעמים היחידות שכולם ביחד באותו המקום היא במפגשים עם המחנכת, טובה. טובה עומדת מאחורי השולחן וכל חברי הכיתה יושבים על כיסאות סביבה וסביב השולחן. טובה מזמינה כל פעם תלמיד אחר אל קדמת הכיתה ומבקשת ממנו לחלוק עם כולנו את חוויותיו עם תקופת המבחנים.
המחנכת טובה מזמינה ילדים על פי רשימת שמות משפחה בסדר אלף בתי עולה.
הגיע תורה של ענת פ. הבחורה היפה ביותר בשכבה, כולנו רצינו להיות ענת. היה לה גוף מפוסל, אף סולד ושיער בלונדיני גולש. היא מתיישבת על השולחן- אף אחד לא יעיר לה, ומתחילה לדבר. תוך כדי שהיא מדברת ודואגת בקנאות להשחיל את המילה "כאילו" בסוף כל משפט, אני רואה את מה שמבצבץ לה ברווח שבין הגב לתחת: תחתונים לבנים, עדינים ויפים, שהחלק האחורי נמצא לא במקום שאליו אני רגילה.
אני מאוהבת, הלב שלי לא מפסיק לדפוק ואני כבר לא שומעת כלום. מחשבה יחידה יש לי בראש: אני רוצה כזה, אני רוצה חוטיני. אין לי מושג למה ידעתי שקראו לזה חוטיני.
מתוך visualphotos.com
עוד באותו היום אני מוותרת על ההסעה הביתה ונוסעת באוטובוס לבת ים. שם ראיתי פעם חנות הלבשה תחתונה עם בובות ראווה בחלון לבושות בתחתונים כאלה בדיוק. האוטובוס מגיע ליעד הנכסף, יורדת מהאוטובוס וצועדת לעבר החנות אחוזת דיבוק. נכנסת לחנות ומיד מושיטה יד בטוחה לעבר החוטיני הראשון שראיתי- קטן, עם מלמלות, משובץ צהוב- לבן. לוקחת אותו בביטחון וצועדת אל עבר הקופה, הקופאי הזקן חובש הכיפה מסתכל עליי ואז על החוטיני ואומר: בשבילך 20 שקלים ומחייך חיוך סוטה.
בבוקר שלמחרת התעוררתי בקלות בלתי מתאימה לי לשעת אפס, לבשתי את החוטיני הצהוב-לבן שלי ועליו משכתי בגאווה מכנסי כותנה לבנים. הרגשתי הכי יפה בעולם- הרגשתי ענת פ.
(מתוך: visualphotos.com)
הגעתי לתחנת האיסוף של ההסעה וכבר שם יכולתי להרגיש איך כולם מסתכלים לי על התחת. איך כל הסוטים המבוגרים מסובבים את הראש שלהם. זה לא מה שעניין אותי, אף פעם לא היו חסרים לי מבטים מריירים, כל מה שרציתי זה להיות חלק ממשהו.
היום בכל פעם שאני רואה תיכוניסטיות לבושות בלבוש כל כך פרובוקטיבי, לרגע עוברת לי בראש המחשבה: "מי האמא שהסכימה לה לצאת ככה מהבית"? ואז מייד אני נזכרת בחוטיני הצהוב – לבן הראשון שלי.
// אסתי נדיב
