"הרצון הזה להתאהב, ולא רק להתאהב, אלא להתאהב בדרך מגניבה – הוא הגורם מספר אחת לרווקות. זה בדיוק מה שמשאיר את האומללים בבית עם מקרר ריק וכלב שהם מעריצים."
מתוך "קציצות" של אילן הייטנר
–
יום חורפי. מונית שירות. קו חמש המקולל והנהדר. מקולל כי הוא תמיד גורם לי לרצות למות ונהדר כי הוא תמיד מביא אותי הביתה, המקום בו אני יכול למות בשקט. עליתי למונית והגשתי לנהג מספר מטבעות שהכנתי מראש. אני אוהב לסיים את כל התהליך הזה, זה שמצריך ממני אינטראקציה עם אנשים על המונית איך שאני עולה. לא אוהב למרוח את זה. לא כמו אלה חסרי החיים שמתיישבים בכוונה במושבים שבאמצע המונית ואז הם כמו המוביל הארצי, רק שזה בתוך מונית והם מובילים כסף ושלא כמו המוביל הארצי הם לא חשובים לאף אחד.
nirf@
בתגובה למטבעות שמסרתי לידו, נהג המונית מלמל משהו לא ברור, ספר את הכסף וסגר את הדלת שזה הסימן הבינלאומי ל"קנית – את – הזכות – לשבת – על – מושב – מטונף – עד – שתרצה – לרדת" – אז זה בדיוק מה שעשיתי.
אחרי שהתיישבתי התחלתי לסרוק את יושבי המונית. סך הכל מאוד סטנדרטי. שלושה חבר'ה צעירים מצחקקים על בחורה שהתחילו איתה בפאב, איש מבוגר עם מיליון שקיות שמכילות כל אחת עוד מיליון שקיות ופרחה שמדברת בטלפון ומגלגלת קצוות שיער תוך כדי לעיסה רועשת מדי של מסטיק. נפלתי על מונית טובה יחסית.
המונית עצרה, זוג מאוהב עלה. המונית חזרה לנוע, עצרה שוב והפרחה ירדה. חזרה לנוע. עצרה, הדלת נפתחה ובשלב הזה אני יכול להישבע ששמעתי מוזיקת רקע שליוותה את העלייה שלה למונית. מוזיקת כינורות דרמטית מהולה בנגיעות אלקטרוניות. מוזיקה כזאת שמדביקה אותך לכיסא בסרט. מוזיקה מבשרת, אני אוהב לקרוא לה.
nirf@
אז היא עלתה למונית, עברה את מבחן הקבלה של הנהג והתיישבה שורה לפניי, בצד הנגדי. הסתכלתי עליה. ובתוך הראש אלף מחשבות טסות ב- 270 קמ"ש.
זה נשמע פלוס מינוס ככה:
אני: "די נו, דבר איתה. מה הקטע שלך"
אני: "מה הקטע שלי? כאילו אתה לא יודע. לא, אין סיכוי. מה אומרים בכלל"
אני: "אולי – אז מה… מונית שירות?"
אני:
אני: "אוקיי. הבנתי"
כנראה ששקעתי עמוק מדי כי המונית האטה, הבחורה נעמדה, מעדה קלות בגלל הבלימה וירדה מהדלת הפתוחה.
"אינעל אבוק". הדלת נסגרת. "שוב זה קרה לי". המונית מתחילה לנסוע. "איך אני מפספס כל פעם?!". המונית חוצה צומת מרומזר. "חייב לעשות משהו". מישהו קורא לנהג לעצור דחוף. "הגיע הזמן להתעלות על עצמי". המונית נעצרת. "עכשיו זה הזמן שלי". זה שקרא לנהג לעצור קם ויצא מהמונית במהירות. אני ברחוב.
התחלתי לרוץ חזרה את מסלול הנסיעה של המונית. היא ירדה בערך פה. איפה היא? בטח היא כבר עלתה הביתה. רגע. מי זו שם שורכת שרוכים? זאת היא! ניגש אליה. אני מתנשף כולי. היי. היי. מה קורה. יופי. הכל בסדר? כן. רצת? כן. למה? כי הייתי חייב את הטלפון שלך. וואו. נו. נו מה. אז מה לרשום?
–
ככה תמיד דמיינתי שניפגש. יכולתי להישבע שככה זה יקרה. ואם לא בסיטואציה הספציפית הזאת, אז לפחות משהו הוליוודי-תל-אביבי דומה.
זה לא קורה, הדברים האלו.
nirf@
בפועל, רוב הסיכויים שמי שאתם מחפשים נמצא ממש לידכם. בדיוק כמו שקרה לנו. אנחנו עובדים באותו משרד ולקח לנו שלושה חודשים להחליט שבא לנו להכיר אחד את השנייה יותר ממה שהכרנו אז.
אז קבענו לבירה. ומבירה נהייתה עוד בירה. ואז סרט. ואז טיול לים המלח. ואז סרט בבית. ואז עוד בירה. והשאר היסטוריה.
תפקחו את העיניים ותסתכלו סביבכם, כי יש מצב שאותו אחד או אחת שאתם מחפשים נמצא מתחת לאף שלכם.
וזה בסדר להתאהב רגיל, גם בלי קו חמש ועם כלב ששניכם מעריצים.
// ניר פלקס