לפתע אני מתעוררת. יד אחת שלו חוסמת לי את הפה ויד אחרת שלו מגששת בתוכי. ועיני העגל שלי, הגדולות והחומות נפתחות בתדהמה. ואני לא זזה. לא יודעת אם אני בכלל מנסה לזוז. אני בולי איש השלג הקפוא ואני כל כך עייפה והוא מרגיש כמו סלע מעליי.
קצת לפני שתיים בלילה והשעון המעורר מקפיץ אותי. יוצאת לפטרול לילי קריר עם הבריזה מחוף הים הקרוב, מעבר זריז בחדר האוכל ונשנוש של כמעט חבילת קרמבו שלמה, עד שכבר בא להקיא והנה שעתיים עוברות חולפות להן, ואני גמורה נכנסת למיטת הברזל הלא נוחה, באוהל הלא צפוף ונופלת לשינה תוך ג'ק רובינזון.
שתיים עשרה שנה של אימונים בחוג קרטה ואפס תגובה ברגע האמת. שעות על גבי שעות של אימונים, הכנות, תחרויות, תסכולים, ניצחונות וקיפאון מוחלט. חגורה שחורה, חמש שנים של אליפות ישראל ואפילו מקום שני באירופה לא עזרו לי. הייתי חסרת תועלת וכל מה שיכולתי לעשות בחושך הזה, זה לנסות להסתכל עליו בעיני העגל שלי ולהגיד לו באמצעותן שאני רוצה שהוא יניח לי.
עידן התעורר מתוך שינה וראה את זה שאמור לשמור עם עודד יושב על הספסל ליד השירותים קצת אחרי ארבע בבוקר ושאל אותו מתוך שינה: "אחי, מה אתה יושב פה סתם ככה?" הוא ענה לו שעודד הלך לבדוק משהו במאהל של הבנות לפני עשר דקות ועוד לא חזר, אז הוא מחכה לו. האל יודע איך עידן הרגיש שמשהו לא בסדר ופשוט זרק את עודד מעליי כמה דקות אחרי. ואז בעט בו, נראה לי. אני לא זוכרת בדיוק.
הכרתי את עודד במהלך קורס מדריכי קרב מגע בצבא. היינו ארבע בנות ועוד עשרים ומשהו בנים שזכו לעשות את הקורס הראשון שהוכר כמקצוע בצה"ל. בשביל הבנים כולם הקורס נחשב לצ'ופר, בשבילי זה היה הייעוד שלי, במיוחד אחרי שויתרתי על "ספורטאית מצטיינת".
עודד היה אחראי על השמירות במאהל וכמובן שהוא דאג לחברים שלו לשמור בשעות הנוחות יותר ונתן לי, צעירה פעורה שכמותי את השעות המבאסות ביותר, אלה שתקועות באמצע הלילה ולא נותנת לגוף מנוחה רציפה, כזאת שבמסת אימונים מרובה כמו שעושים בקורס שכזה, זקוקים לה. כדי שלא נוכל להתלונן עליו מידי פעם הוא הציב את עצמו בשעות שלפני או אחרי, קלאסי. באותו הלילה הוא גם דאג ששלוש הבנות האחרות ישמרו אחריי, כדי שאהיה לבד באוהל והוא פשוט יוכל לבוא. כמו שכתבתי- "קלאסי".
הוא היה מקניט אותי בכל הזדמנות שנזדמנה והכי אהב לקרוא לי "עיני עגל". מביט בי במבט מתגרה, זורק לי הערות, מנסה להפוך אותי לבדיחה של החבר׳ה ואני לא הייתי שותקת ונכנסת בו בחזרה. מי שמכיר אותי יודע שעדיף לא "ליפול לי בפה"- אני בחורה חדה וחריפה כשאני רוצה ומאוד מודעת לכוחן של מילים. החבר׳ה היו צוחקים עליו ואומרים לו שזה כבר לא באופנה למשוך לילדה שאתה אוהב בצמות ואני לא אכפת לי ממנו בכלל, שיאהב אותי בדרכו המעצבנת עד מחר, יש לי בכלל חבר.
וכן, יש לי עיניים ש'מדברות', גדולות וחומות כאלה. מי שבאמת מביט בהן יכול לדעת את מעמקי תחושות הלב שלי. מעולם לא הייתי שקרנית גדולה אבל העיניים שלי ממש מסגירות אותי. נתתי לו לראות במבט שלי שאין לו סיכוי איתי. כנראה שהוא לא הבין את זה. מאז אני לא מדברת יותר עם העיניים. אני אשה של מילים.
// חן בוקר
