"על הבמה רק יובל בנאי. שירים חדשים. עיבודים אלקטרוניים. הרבה טקסטים ממש טובים. ואף לא זכר אפילו קטן למשינה. יש אמנים שלוקח להם שנים לזכך את היצירה שלהם. למצוא את הספוט המדוייק שלהם על הבמה. יש אחרים שלעולם זה לא יקרה להם. אולי לא רק אמנים בעצם". (תובנות מהאינסטגרם של שמרית קליין, AKA הביג סיס).
אם יש משהו שכולם יודעים עליי ( או לפחות אמורים) זה שאני לא אומרת לא להופעות חיות. בניגוד להרבה אנשים אחרים שאני מכירה, אני מוכנה לנסוע די רחוק בשביל הופעה טובה. אני מוכנה לשלם את מיטב כספי בשביל ערב שבו אני עומדת צפופה עם המוני אנשים לרגלי במה, כשמישהו עומד עליה ושר כדי להקפיץ, לרגש ולהרטיט את הקהל שלו. אלוהים עדי שאני שונאת צפיפות, אבל כשאני בהופעה אני נוטה לשכוח מהכל.
כשמציעים לי כרטיסים להופעה במתנה, אני קודם אומרת "כן!" ואז שואלת מי מופיע ואיפה. הפעם היה מדובר בהופעה של יובל בנאי בכפר מנחם. איפה זה כבר מנחם? לא יודעת. מי זה יובל בנאי? לרגע התבלבלתי עם "פרפרים" אבל מה זה משנה, זה בנאי, ואין בנאי שהוא לא הקטע שלנו. כמה אסמסים ועניין הדייט לערב סודר (סליחה הדייט שבוטל,זו לא אני, זו המוזיקה).
הבנאי הזה הוא יובל.
אוספת את הביג סיס באיחור, כי דייקנות זה לא אנחנו, ומכוונות ווייז לכפר. בכניסה אנחנו רואות פרסום על שלום חנוך שמגיע לחור הזה וגם על יהודית רביץ,וחושבות "וואלה, שוקק כאן!". מסמנות לנו לבדוק את התאריכים וממשיכות לחפש את בית הבנים של כפר מנחם. מוצאות. כהרגלנו אנחנו רצות מהר מהר כדי להספיק את הבירה של לפני, שותות אותה בשלוקים גדולים ונכנסות לאולם.
טראח. מופע ישיבה?! אנחנו לא בקטע של מופעי ישיבה. אבל זורמות, זורמות. האולם חצי ריק, ואנחנו יורדות לשורה הראשונה. שורה ראשונה זה לחלוטין הקטע שלנו, ואנחנו מקוות שמתישהו הקהל כבר יקום על הרגליים כמו שבדרך כלל קורה.
less is more
על הבמה אין להקה ונגנים. רק עמדת דיג'יי אחת, והרבה תאורה מרהיבה ומושקעת. אחרי כמה שניות יובל בנאי עולה, ובשלב זה אני כבר יודעת שזה הבנאי של משינה. לא ידעתי למה לצפות. מה הוא שר, משינה אבל בלי משינה? אז זהו. שלא.
לי אמרו שאני הולכת להופעה של יובל בנאי. אבל בעצם הלכתי להופעה של ההרכב החדש שלו, MOBIUS TRIP. וכן, זה חתיכת טריפ.
יש מופעים שמתחילים שקט ואחרי כמה שירים נטענים באנרגיה הדרושה כדי להעיף את כולם. לא כאן. מהצליל הראשון כל מה שרצינו לעשות זה לעמוד על הרגליים ולהתמכר. אז נעמדנו על הרגליים, ואז התורן ביקש מאיתנו לשבת. הסתכלנו אחת על השניה בתסכול, שואלות- איך אפשר לשבת?!
מוזיקה אלקטרונית היא לא הקאפ אוף טי המועדף עליי (כי כשזה נוגע למוזיקה, בסוף אני שותה כל קאפ אוף טי), ובכל זאת עפתי. היו שם נגיעות אלקטרוניות שהזכירו לי את המופע של אמדורסקי, טקסטים בעברית ובאנגלית, ואנרגיות מטורפות ובלומות שלא יכלו לצאת החוצה, כי הכריחו את הגוף לשבת. חיכינו שהקהל יקום בעצמו ויצביע ברגליים, אבל זה לא קרה. הקהל ברובו היה מבוגר, ונדמה לי שהמקסימום שלהם היה למחוא כפיים. עוול ליובל. עוול לנו.
בשלב כלשהו טיפסנו במעלה המדרגות למקום שבו נוכל לעמוד בלי שיושיבו אותנו, וממש קיוויתי שהחבר'ה הצעירים שראיתי בכניסה יראו מעט נוכחות נורמלית ויקומו גם הם. זה לקח קצת זמן, אבל זה קרה בסוף. היו מעטים מהם, אבל הם כן קמו, כן השתלהבו, והראו שיש מעט שפיות באולם.
עכשיו באים?!
שתי גולות כותרת היו לערב:
האחת הייתה הקאבר של יובל לאחד השירים הנוגעים והעדינים של אהוד, כשלפני כן סיפק הסבר קצר אודות הרוקנרול ואמר: כדי לעשות רוקנרול צריך לשיר על שלושה דברים- אישה, בית ודרך. השיר הזה מדבר על כולם, ולכן הוא תמצית הרוקנרול. אני לא מתווכחת.
השניה הייתה ההדרן, שבו יובל קרע את הבמה סופית, רקד,השתולל, והצליח – סוף סוף!!! – להרים כמה מיושבי האולם על הרגליים, להצמד לבמה, ולצרוח בקול ניחר כמה מילים שבכל זאת היו מוכרות כשביצע את "למה לי פוליטיקה עכשיו" של משינה. וכן, זה כלל ריקוד אישי שלו ממרומי הבמה עם הדייט שלי. לא נעלבתי. גם לא צילמתי. תצטרכו להאמין.
פיזוזין פיזוזין!
המופע היה אחד הטובים שהייתי בהם, גם בלי להכיר את המוזיקה. היה דיסוננס מאוד גדול בין האנרגיות על הבמה לקהל, וזה קצת אכזב, אבל כשהבנתי שמדובר במופע הרצה זה הסביר את העניין. אני אמרתי שזה מופע לבארבי. ואז גילתי שכבר יש תאריך. המלצה שלי: רוצו לבארבי.
מחכה לכם טריפ טוב.
