פעם היה לי חבר. הוא היה החבר הכי מושלם בעולם. הכי יפה, הכי חכם, הכי קרבי, הכי גבוה, הכי חזק, הכי הכי. גם כשממש התאמצתי למצוא חסרונות לא הצלחתי. בהסתכלות לאחור, אני עדיין לא מצליחה.
לצידו היו לי גם מליון ידידים. לכל אחד מהם היה את הסגנון שלו, השוני שלו, כל אחד מהם היה שם בתפקיד שונה, כל אחד ידע בדיוק מתי להתייצב שם. היה את הידיד שמערכת היחסים בינינו תמיד הוגדרה כידידות. הכרזנו עלייה בפומבי וידענו שאסור לנו להרוס אותה. הוא היה חבר של החבר, מה שהוביל להרמוניה מושלמת.
והיה גם עוד אחד, שאיתו זה היה שונה. הוא היה שם כשקשה והיה שם כשעצוב, היה שם כשטוב וכשרע. היה שם, באפלטוניות מוחלטת, כשהחבר סגר שבת ונשארתי לבד בחורף. הוא ענה לי לטלפון גם באמצע המצבים הכי מביכים וידע תמיד מתי צריך לעצור הכל ולבוא אליי, כי עכשיו צריך. בניגוד לידיד השני, את הידיד הזה, החבר לא ממש אהב. הוא תמיד אמר שיום יבוא ויהיה בינינו משהו, ואני העפתי את זה בביטול. בעיקר כי אני בעצמי לא האמנתי לזה.
התכחשתי לכל אפשרות שיהיה בינינו משהו. הרי, איך יהיה? ההודעות הכי ארוכות בינינו היו "רדי, ביי", רוב הבילויים שלנו היה בעיקר בתוך האוטו, כשהוא נוהג ואני אוכלת לו את הראש. הוא היה מבריח אותי מבית הספר והיינו מחפשים את יוגו ברוטשילד במשך שעות, או הולכים באמצע הלילה לארוחות בארומה שפתוח 24\7, בדרך כלל אחרי שהוא היה מסיים עם הבת התורנית של אותו יום. ידעתי הכל, על איך משחקים בבנות ואיך שוברים לבאה את הלב, ואיך מחזיקים מישהי גם אם היא ממש רוצה כבר ללכת. הוא לא חסך ממני שום סיפור, ואני הייתי מזועזעת בכל פעם מחדש. מערכת היחסים בינינו הייתה חזקה יותר משל יעל ורוני דואני, אז איך אני אהיה איתו?!
לא עבר הרבה זמן, עד שאני והחבר הבנו שזה לא זה. אחרי כמה פרידות וחזרות, נמאסתי עליו והוא הראה לי את הדרך החוצה, בלי סיכוי לחזור שוב. במקום להרגיש כאב לב, הרגשתי הקלה. זו לא אני שלא רוצה, זה הוא. ושוב חזרתי לבכות על הכתף התומכת של אותו ידיד, שהיה שם כדי להגיד את כל המילים הנכונות ולעשות לי הכי טוב בלב. הוא ידע להשרות עליי כזה רוגע ובטחון, עד שהרגשתי כל כך בטוחה, כשברגע אחד של שכרות, על מדרכה, בגשם זלעפות שלא יבייש את האפקטים הטובים ביותר של הוליווד, התנשקנו. לא היינו לבד, והחברים שהיו סביב, היו בהלם. במשך כמה דקות הרגשתי בסרט, בהזיה, בחלום. כשהתנתקנו אחד מהשני, התחברתי בחזרה למציאות. הבנתי שזה לא יכול לקרות.
לא דיברתי איתו יותר, התנתקתי מכל קשר ומכל מגע, נבהלתי מהאפשרות לאבד את החבר הכי טוב שלי. הוא ניסה אבל נעלמתי. בכל פעם שהיה מנסה לתקשר הייתי שולחת את ההודעה הקבועה של "במרתף" והוא היה עוזב. בערב אחד עצוב במיוחד, תוך כדי הסתכלות בתמונות באלבום משותף שלנו, ראיתי שהוא התקשר 4 פעמים, שלח ״אני צריך אותך״ אבל לא הייתי מסוגלת והחזרתי ״במרתף״.
שעה לאחר מכן, נכנס מישהו הביתה. שכבתי במיטה אבל ריח מוכר הצליח להקים אותי, הסתכלתי וניסיתי להקשיב אבל לא ראיתי ולא שמעתי אף אחד. צעד אחד נשמע במדרגה, ואחריו עוד צעד, שלא התקדם לכיווני. ושוב פתיחת דלת, שוב טריקה. יכולתי להישבע שהרחתי את הריח שלו, שהוא היה אצלי בבית. החלטתי שלמרות שאולי אצא פאטתית, אשלח הודעה.
כתבתי ״יש מצב שהיית פה? הרחתי אותך.״
עברה שעה והוא לא ענה. ואז כבר הייתי בטוחה, הוא היה פה, והוא יהיה שלי. עכשיו הוא שלי. כבר 4 שנים הוא האהבה שלי.
// רוני שינקמן
