השעון בנייד מורה על חצות ועשרה.
אמא לוקחת לי את הדברים ואני ממהרת לחתום על הסכם קבלת טיפול.
מימיני אישה מחבקת בקבוק חם ובוכה בשקט, בעלה עם מדבקה לבנה וכיתוב באדום 'מלווה' המעוטר בשלושה סמיילים מתחת, אולי כדי להמתיק את המר שבחדר מיון.
מאחורינו שתי טלוויזיות דולקות, כל אחת על ערוץ אחר וללא קול – שנוכל להעביר את הזמן בקריאת השפתיים של מנחי חדשות הלילה.
בעודנו מחכות, הרגשתי איך קנה הנשימה שלי הולך ונסתם (או כלי הדם שלי מתרחבים – עובד לשני הכיוונים) ורצנו אל לב ליבו של המיון – רופאים ואחיות, סניטרים ושלל חולים מקופלים על מזרני הפלסטיק הכחולים עם סדיני המשי הנהדרים.
הוצבתי במספר 14. איך לקרוא לזה? תא? מיטה? חדרון?
האחות פתחה לי וריד (יש!) והותירה את אמא, אותי והטרנינג בהמתנה לרופא שממש לא היה מק'דרימי, מק'סטימי או מק'דונלדס (כן. הייתי רעבה)
"פריחה? אני לא רואה פריחה", מיהר לשלול.
סליחה ד"ר שאני עם בגדים – אבל בוא תשאל אותי איפה הפריחה ואראה לך.
אחרי שסיכמנו בינינו שאכן יש לי פריחה ושקנה הנשימה שלי מתכווץ - שאת זאת הוא אבחן לפי הפנס המשכולל בסמארטפון שלו, הוא הורה על שתי זריקות. האחת דרך הוריד שכבר פתוח והשנייה, לא פחות ולא יותר, בטוסיק!
מה שטכנית אומר שיש לכם סיכוי טוב יותר לנצח אותי ב"Never" כי אין מצב שמעגל החברים שלי עשה זריקה שכזאת.
בכל מקרה , אחרי שהתרופה בעירוי נגמרה החל התהליך ההפוך, הדם החל לזרום בצינור לכיוון השקית. אמא תמיד אמרה לי שאני נסיכה אבל כשהסתכלתי הדם שלי היה אדום, לא כחול. פה חשדתי.
ואם לא נוסף על כל הצרות ראיתי איך פתאום יש לי עשר אצבעות…על כל יד!
רצתי/צלעתי לכיוון הכיור הקרוב מנסה להסיר את שלל רכושי מאצבעותיי, ידיי ושיניי וצופה איך כל הסניטרים מסמנים להם את כלי הכסף שלי כירושה, וכמובן שכבר תרמתי דם על הדרך כי לא ניתקו אותי מהעירוי.
אחרי שוידאנו שמה שנשאר על גופי זאת אך ורק הפריחה חזרנו למקום וחיכינו, וחיכינו וחיכינו. מדי פעם ד"ר מק'שקר-כלשהו הואיל בטובו לפתוח את הוילון, כאשר בפעם השלישית במקום להגיד גלידה הוא אמר "הייתן כבר אצל רופא אף אוזן גרון?", בהתחשב בעובדה שגרון כבר לא היה לי, אפי הלך והצטמק ורק האוזניים נשארו שומעות ענינו בפשטות שלא.
הסתכל ד"ר שפרד על הגליון הרפואי – "אבל רשמתי הפנייה", אמר ו…רשם באותה העת.
כמובן שברגע זה אמא ואני הבנו שאם לא אכתוב את הצוואה עכשיו, הדבר האחרון שיהיה רשום עליי זה "המנוחה לבשה טרנינג מזעזע".
טו מייק א-פאקינג לונג סטורי ורי ורי שורט, היינו אצל א.א.ג שבכלל הייתההיא ולא הוא. באסה. היא החדירה לי לאף סיב אופטי סטייל לבנה זוהרים, רשמה שאני אכן נחנקת, אבל שאין מה לעשות (ישר אמא שלפה את הצוואה) וזה יעבור (אמא החזירה את הצוואה).
שוחררתי הביתה צולעת ופורחת עם שני כדורים ממסטלים.
אחרי יומיים של היי וחדי קרן שוב פרחתי. ולא, לא מבפנים.
אחרי הקידוש הקבוע הובלתי על ידי אבא והטרנינג לכיוון המוקד הקרוב, החלטנו ללכת על צנוע – ולא למיון.
שוב זריקה בטוסיק ושוב גירודים.
בקיצור – אני אלרגית לפנצילין.
(שזה אגב מתווסף לרגישות לגלוטן, ולשעלת שהייתה לי, ולקרע במיניסקוס, ולצלעות שמאל מטה הסדוקות שלי וליד שעיקמתי).
//דראל פורת