לפני כשבוע עלה פוסט אינטימי שלי. על הפוסט קיבלתי מגוון של תגובות, שנעו בין מחמאות שאמרו שזה אחד הטקסטים הכי טובים שכתבתי ל ״מה זה הדבר הזה?״
אחרי שיחה ארוכה אל תוך השעות הקטנות של הלילה עם חברה, התחלתי לתהות האם עברתי קו אדום? האם ישנו גבול בשיתוף והאם בכלל צריך להיות גבול.
כשרק התחלתי לכתוב ב"מה וזה", לא פחדתי לכתוב אך חששתי לפרסם בדף הפייסבוק שלי. נעתי בין הפחד לשתף וכביכול להודות בדברים שחשתי, אך הכחשתי כלפי חוץ את קיומם. מהצד השני, חיפשתי מישהו שיקרא, יזדהה ואולי גם ייתן לי עצות.
באופן קבוע כשכתבתי, פחות חשבתי על איך אני מוצגת בפוסטים ויותר חששתי לפגוע בשאר האנשים שכתבתי עליהם.
קצת פחות משנתיים אחרי, אני תוהה מה הם הקווים האדומים שלי, מה הם הנושאים שעליהם אני מוכנה לכתוב הן בפייסבוק והן בבלוג שלי.
לכל אחד מאיתנו יש את הגבולות שלו, על מה הוא מוכן לדבר ולכתוב ומה הם הנושאים שמבחינתו הם יהרג ובל יעבור.
יש אנשים שמדברים באופן חופשי על חיי המין שלהם ויש כאלה שהשורש נ.ש.ק. יגרום להם להאדים ולאבד את המילים.
יש אנשים שאצלם המשפחה היא טאבו, האח המכה, האמא הדיכאונית או הדוד שבכלא, ויש כאלה שלא יתביישו לספר על כך.
יש כאלה שלא יכתבו על חוויות הסמים שלהם או על דברים לא חוקיים שעשו ויש כאלה שידברו על נושאים אלו בחופשיות.
כשהתחלתי לכתוב במה וזה, אחי ואחותי ביקשו שלא אכתוב עליהם ושלא אשים תמונות שלהם. אחותי אף ביקשה שלא אציין את שמה בקרדיט לתמונה. אני מכבדת את בבקשתם ואכן אין לי כמעט פוסטים משפחתיים. אני מתמקדת בעצמי, בחלומות שלי ובחוויות שאני עוברת.
כשאני כותבת, אני חושבת על הגבולות שלי, עד כמה אני מוכנה להיחשף. לעיתים אני מחכה עם פרסום של פוסט, אפילו חצי שנה לפני שאני מפרסמת בגלל העובדה שהרגשתי שהפוסט טרי מדי. כשהרגשתי שאני בשלה לפרסם אותו הוא אכן עלה.
9 rooms
אחד הדברים שהעירו לי עליהם שהפוסט והתמונה של ההודעה מוציאים אותי בחורה זולה. זה גרם לי לתהות למה כשבחור נסע מתל אביב עבורי לירושלים או מבאר שבע לשדרות זה התפרש כלגיטימי אבל אם אני זו שנוסעת פתאום זה הופך למשהו מוזיל.
הכתיבה עבורי היא תרפיה לנפש, היא המקום שבו אני מרגישה הכי בנוח, להיות כנה ואמיתית. וכמו שאמרו לי לא פעם, יסמין הכותבת היא לא תמיד יסמין שפוגשים פנים מול פנים, כי יש דברים שיותר קל לכתוב עליהם מלדבר עליהם.
לכל אחד מאיתנו יש את הקווים שלנו, מה הדברים שגורמים לנו לחוש עירומים ומה התחומים שאנחנו לא מתביישים בהם.
הקווים האדומים הם לרוב אישיים, ומשתנים מאדם לאדם וחשוב לזכור שזה בסדר, שמה שנראה לאחד משהו חשוף במיוחד לא יהווה כזה עבור אדם אחר.
ככותבת שרוצה להשתפר ולהמציא את עצמי מחדש אני בחונת כל הזמן את הגבולות שלי, אני מותחת אותם, בודקת כמה רחוק אני מוכנה ללכת. אני לא מתכוונת להתנצל על הכתיבה שלי, או על מה שאני חושבת ומרגישה. מי שמכיר אותי יודע שאני לא מתביישת להפגין את הדברים האלה.
צילום: לינור סקוטלסקי
מה גם שאני גם מניחה שאם הפנטזיה מהפוסט הייתה מתרחשת הייתי שומרת אותה לעצמי ולא כותבת עליה בראש חוצות.
// יסמין רמון
