תשעים אחוז מהתלמידים שלי מאובחנים עם משהו. כולם מודעים למצב, זה לא מפריע להם. יש להם p.h.d במה זה a.d.d והבן דוד שלו a.d.h.d. הם לוקחים רטלין, דקסרין קונצרטה. הם יודעים את השעות, את המינונים, והם יודעים להתנצל לפני השיעור מראש אם הם שכחו לקחת את הכדור.
כמה פעמים בחיי שאלתי את עצמי אם גם אותי היה צריך לאבחן במשהו כשהייתי יותר צעיר. חלק מהפעמים השאלה הייתה נסיון למצוא תירוץ לזה ששוב נכשלתי במתמטיקה. קיויתי שיום אחד תתגלה התסמונת "דיסלקציה ממש ספציפית שקשורה למספרים" ואז סוף סוף יתנו לי הקלות. לא קרה.
למען האמת חוץ ממתמטיקה הייתי תלמיד לא רע בכלל. רוב הפעמים שהרגשתי שאני שונה משאר האנשים מסביבי נבעו מסיטואציות חברתיות. גם במקרה הזה קיויתי שיום יבוא ומישהו יאבחן אותי כסובל מ"פסיכוטיס חברתיתיס", ויתן לי הקלות, יסביר לי שאני חייב לצאת פעם בשבוע לבירה עם חברים בתור טיפול מונע או לפחות ירשום לי גראס רפואי.
התקוות שלי לאיבחון כזה התמסמסו עם השנים. אני חייב להודות שעוד לא ניסיתי קאוצ'ינג, הילינג ותקשור דרך מלאכים, אבל כרגע ההרגשה היא שאני לבד בעניין. ואולי זה לא כל כך גרוע. נכון, ממש לא מומלץ לאבחן את עצמך בשום מישור. אבל מה אם לנסות להסתכל לעצמך בעיניים באופן שכלתני ככל האפשר? רוב המוזרות החברתית שלי נובעת מסטרס, אוקיי, את זה כבר הבנתי. כתבתי את זה, הקאתי את זה, קיבלתי תגובה מרגשת מאימא שלי אחר כך- יופי.
יושב בנאדם ומנסה להבין מאיפה הסטרס בא. ומאיפה הפתיל הקצר. יושב, ונזכר. כשהייתי בן 6 ראיתי כתבה בטלויזיה על רעב באפריקה. קפאתי מול המסך לחמש דקות, ואז התחלתי לילל בבכי ולצרוח על ההורים שלי שאני רוצה לתרום את דמי הכיס שלי לקניית קילו מלפפונים וקילו עגבניות לרעבים באפרקיה (מזכיר שוב- הייתי בן 6. לגיטימי שחשבתי ששני קילו ירקות יצילו את מרכז אפריקה מרעב).
זה אני בגיל 6, מנסה לפתור את הרעב באפריקה
אז מה אתה מנסה להגיד, חוץ מזה שהיית ילד קצת מוזר? חכו, הנה זה בא. לא משנה כמה זמן עבר מאז, הילד בן השש הסופר רגיש ההוא עדיין חי ובועט. מתוחכם יותר, מסווה את עצמו כדי שלא יחשבו שהוא משוגע, כבר לא בן שש אבל חי וקיים.
אנשים רגישים לא מקבלים תסמונת מיוחדת בשבילם. גם לא כדורים (מה עם הגראס הרפואי ההוא? לא? אוף בסדר). באופן אירוני הם בדרך כלל נמצאים בתחומי האומנות, שהם גם ככה תחומים דרמטיים גם בלי הדרמה שאנשים כאלה מביאים איתם.
איש בתחום אומנותי לדוגמא
צילום: אפרת אביגיל בשרי
אני מכיר איש אחד כזה שלא רוצה ולא צריך את כל הדברים האלה. מה שהוא כן רוצה זה קצת הבנה. רק זה ולפתור את הרעב באפריקה.
//זהר רץ
