יום שלישי, שתיים עשרה בצהריים, תחילת הקילומטר השישי בריצה על ההליכון בחדר כושר, מזפזפ בטבעיות בין הערוצים בטלוויזיה, בין שידורים חוזרים של "חברים" לבין ערוץ "הנשיונל ג'יאוגרפיק" (ערוץ שמשום מה מאד נפוץ בחדרי כושר) ונתקל במהדורת חדשות מיוחדת שמתחילה בערוץ שתיים עם הכותרת "ארבעת הקורבנות בפיגוע בהיפר- כשר מובאים למנוחות".
זכרתי שהיום אמורה להתקיים הלוויה, כאן אצלנו בארץ, בהר המנוחות בירושלים, אבל משום מה השידור הזה הגיע אלי ממש בהפתעה. האוזניות מחוברות לטלפון הנייד מוציאות סאונד של מוזיקת האוס בפול ווליום שזאת המוזיקה שאיתה אני בדרך כלל מתאמן, הגוף ספוג זיעה אבל הראש נמצא במקום אחר לגמרי…
מסתכל כמו בהיפנוזה על הטלוויזיה, על טקס לוויה של ארבעה אנשים שאני כלל לא מכיר, אני לא שומע את הקולות אבל רק רואה את המראות של "טקס הקריעה" שבו רב עובר בין הקרובים האבלים של הנרצחים וגוזר להם אחד אחרי השני את החולצות. בשלב הזה, כשמצלצמות הטלוויזיה מוצמדות לפנים של האבלים ברגעים הכל כך קשים האלה שהם נמצאים על אדמת ארץ ישראל המחבקת והאוהבת במעמד אנשי הציבור הבכירים של המדינה וקוברים את יקיריהן, העיינים שלי התמלאו בדמעות שזלגו במשך דקות ארוכות והתמזגו ביחד עם הזיעה.
הסתכלתי שמאלה וימינה אל עבר ההליכונים שלצידי לראות אם הרצים שעל ידי מבחינים בי בוכה כמו תינוק ביום היוולדו, וכלום, במזל, ניצלתי מהפאדיחה, כל אחד היה עסוק בשלו. הנער שלצידי ראה שידור חוזר של משחק כדורגל והקשישה שהלכה הליכה קלה בהליכון מהצד השני ריחפה במחשבות שלה.
בשלב מסויים, כשהחלו הנאומים של נשיא המדינה וראש הממשלה, שאת המלל שלהם אפשר היה לחזות מראש, הפסקתי את הריצה, ניגבתי בזריזות את הפנים מהדמעות ויצאתי החוצה מחדר הכושר אל חלל חיצוני ריק מאנשים, מנסה להסדיר את הנשימה ובו זמנית גם להבין למה בכיתי עכשיו במשך רבע שעה.
מתוך ויקיפדיה
באותם רגעים נפל לי האסימון שגם שבוע קודם לכן בכיתי כשצפיתי בסרט דוקומנטרי על חולת סרטן וכמה ימים לפני כן בכיתי מהתרגשות ומאושר מפאקינג שיר ששמעתי ברדיו באוטו שהצטרף לבכי אחר שהיה שבוע לפני לכן ולבכי נוסף שהיה לי בחודש שעבר ואז פתאום קלטתי שאני בכיין! ולא רק בכיין, אני האימאמא של הבכיינים!
נכנסתי בחזרה למכון עם עיניים מעט נפוחות וישר הגעתי לאזור המשקולות להחזיר לי בחזרה את הגבריות שאבדה לי רגעית ברגעים האחרונים עם ההתגלות העצמית שזה עתה חוויתי. עושה סט ועוד סט וגם נותן צעקת: "אווווי" של מאמץ, מסיים את האימון, קורץ למדריכת כושר עם הטייטס הצמודים (מקווה שלא הבחינה בתינוק בוכה על ההליכון) וממשיך לדרכי.
אז למה לעזאל לי ולבערך – 90% מהגברים בארץ יש בעייה עם זה שאנחנו בוכים בציבור? מה מביך בנזילת הדמעה הזאת? מה גורם לנו להרגיש פחות גבריים כשאנחנו מרגישים ומזדהים עם רגשות של אנשים אחרים? למה כשאני יודע שהולכות לרדת דמעות אני ישר מנסה להיות מבודד מאנשים?
נמאס לי, בשנת 2015 גם לגברים מותר לבכות ואני אבכה, אם זה במכון כושר, ואם זה במשחק כדורגל ואם זה בדוכן שווארמה!!! (רק חייב לציין לנשים שקוראות את הפוסט שאני גם מלא בטסטוסטרון, נשבע, מוכן לשלוח תוצאות של בדיקת דם).
// פז רובינזון
