בוקר זה קשה לי. לקום מהמיטה זאת משימה בלתי אפשרית, שלא לדבר על לפקוח את העיניים, שגם ככה קטנות הן ובלתי נראות. בסוף זה קורה, אני מסכימה לפתוח את העיניים, לא עד הסוף, רק חצי. ובאופן קוסמי אני מצליחה לגרור את עצמי מחוץ לשמיכה החמימה. זה לא פשוט כשקר וגם די חשוך, מוקדם מדי. וגם אני כועסת על השעון שקטע לי את החלום ועכשיו אני לא זוכרת על מה חלמתי.
צילום: איציק יצחק
בכל בוקר מחדש אני מבטיחה לעצמי אחת משתי הבטחות שווא. הראשונה היא שהיום אחרי העבודה אני אחזור לשינה קצרה ומרעננת להמשך היום, השנייה היא שהיום הולכים לישון מוקדם. תמיד זאת תהיה רק אפשרות אחת כי אם אני אבטיח את שתיהן אני אבין שאני עובדת על עצמי. בסופו של דבר זה מה שגורם לי להזיז את הרגליים ולהתחיל לנוע לעבר עוד יום.
מסתבר שההבטחה הזאת היא חלק בלתי נפרד של שגרת הבוקר שלי, היא ממוקמת לפני צחצוח שיניים ושטיפת פנים ואחרי שהצלחתי להוריד מעליי את השמיכה.
לא מובן לי העניין הזה של לדבר על הבוקר. גם לא לגמרי ברורים לי אנשים של בוקר. אם הדבר היחיד שאני רוצה זה לחזור לישון, אין שום סיבה שאני ארצה לדבר בסיטואציה הזאת, בטח שלא להגיד בוקר טוב. זה לא טוב בעיני. אין לי מילים בבוקר, אין לי הבעות בבוקר, אולי בעצם רק הבעה המומה וקצת כועסת. אם היה אפשר, הייתי מעדיפה שלא יסתכלו עליי בבוקר, לפחות עד כוס הקפה הראשונה.
אחרי כוס קפה, ארוחת בוקר וארוחת צהריים, בסוף נגמר עוד יום עבודה. מסתמן וי דמיוני ליד עוד יום בשבוע. בדרך חזרה הביתה אני מרגישה כל כך עייפה שנדמה לי שעוד רגע אירדם תוך כדי הליכה. מדי פעם זה קורה. העייפות הלא חיננית בכלל של הבוקר חוזרת. היא כזאת שנותנת הרגשה כאילו שבחיים לא ישנתי ואני חייבת לנוח ע-כ-ש-י-ו. צעד נגרר ועוד צעד נגרר, אני ממשיכה בדרך, לרגע נעצרת מול רמזור אדום ומחזיקה את העיניים כדי שלא יעצמו. אני ממש מדמיינת את המיטה, רואה איך אני נכנסת אליה, כזאת רכה ונעימה, היא מעלה לי חיוך עייף על הפנים.
נכנסתי הביתה, נזרקתי על הספה הראשונה שראיתי. כבר שכחתי כמה שהיא נוחה. זרקתי את התיק על הרצפה ופשוט נמרחתי. איזה אושר. כמעט נרדמתי עד שהקול הפנימי התעורר ״איפה שנת הצהריים המשובחת שהבטחת לעצמך״, שאל בספק כעס ספק לעג ״תרימי את עצמך מהספה, יש לך תכנית מסודרת שהוגשה בשלושה העתקים״. אני מתגלגלת מהספה הנעימה וקמה, משתדלת שלא להתפתות לכריות הצבעוניות שעליה, הן כל כך רכות.
כנראה שהקול הפנימי צודק, פעם אחת אני חייבת להוכיח שזה אפשרי. כמה קשה זה כבר יכול להיות שנ"צ. החלטתי לדבוק בתכנית המקורית: מקלחת – וי, עיניים קטנות וקצת כבדות – וי, פיג׳מה ורודה עם נקודות – וי. זהו, אני מוכנה.
מכבה את האור במקלחת, שלושה צעדים והנה אני במיטה, איזה כיף לי.
המיטה קצת קרה, לא נורא, אני מתכרבלת בתוכה ומתעטפת בשמיכה גדולה. אחרי מספר רגעים הקור מתחלף בנעימות מתוקה. הקול הפנימי מתרצה, אני בטוחה שהוא מחייך לעצמו, הוא הוכיח שכל מה שהיה נחוץ זה קצת כוח רצון.
אני מתמתחת קלות, עוצמת את העיניים ומבינה שהתעוררתי לגמרי.
ברגע אחד העייפות חלפה לה.
שנ"צ לא יהיה כאן, גם היום.
אוף.
//אדוה ישראל