הצד שלו

מעולם לא היו חסרות לי בנות. לא חברות ולא בנות להעביר איתן את הזמן. לא האמנתי בידידות, תמיד אמרתי שזה משהו שבנות המציאו לעצמן כדי לבלות עם כמה בנים במקביל ולהרגיש בסדר עם זה. את אלה שהגדירו עצמן "ידידות" שמרתי במקום שמוקדש לשעות שמשעמם לי בשיעורים או באמצע הלילה.

אחת מהן הייתה שונה. לא יודע אם לקרוא לזה ידידה, יצאתי איתה. אולי אפילו יותר מזה, יכול להיות שאפילו אהבתי אותה. אבל זה היה קצר. היא הייתה קטנה כזאת, מישהי שבא לך להעיף באוויר בכל פעם שאתה רואה אותה. אני לא יודע אם הייתי מגדיר אותה כוסית, אבל לא כי היא לא כזאת, פשוט האופי שלה נכח שם יותר מהמראה. היא לא הייתה שמנה, הייתה אפילו רזה. אבל מה שעניין אותי ב-20 הדקות הראשונות שפגשתי אותה, הפסיק לעניין אותי בדקה ה-21.

חבר משותף הכיר בינינו. היה לה חבר, תמיד היה לה חבר. כשאני חושב על זה, מעטות הפעמים שהכרתי אותה רווקה. וזה מוזר, כי לצד כל החברים שלה, תמיד היו לה ידידים. היא הייתה כמו הבנות הטום-בוי האלה, ש"מזיינות" גברים, פמיניסטיות במסווה של מגניבות. אבל היא לא "זיינה" אף אחד, ומערכות היחסים שלה תמיד היו רציניות וארוכות. והידידים שלה תמיד היו נוכחים. גם אם היא לא הייתה נפגשת איתם, הם תמיד היו ברקע, בשיחות הוואטסאפ או הצ'אט המעצבן הזה של הפייסבוק, תמיד הם שם. והיא, מצידה, דאגה לטפח את הקשר עם כל אחד מאיתנו. להשקיע את מידת ההקשבה הרצויה או אפילו לדבר איתנו בטלפון שעות, העיקר שנהיה מרוצים.

היא הייתה מהבחורות האלה שנותנות לך להרגיש שאתה הכי טוב בעולם, שאם מישהי לא רוצה אותך זו היא שמטומטמת ולא הגיוני שהיא לא רואה כמה מדהים אתה. אבל היא גם ידעה לתת לך בראש, לכעוס עלייך כשהתנהגת בצורה שלא נראתה לה, להתעצבן ממש. ואהבתי את זה. ככל שהיא התעצבנה ידעתי שהיא מקשיבה לי יותר. אם הייתי אומר את אותו הדבר לחברים שלי, הם היו משתיקים אותי ואומרים שאני גיי שאוכל את הראש ושאלך למצוא חברה. מציאת החברה הייתה פעולה קשה משחשבתי, אבל היא הייתה הדבר הכי קרוב לזה.

אחרי כמה חודשים היא נפרדה מהחבר. פתאום היא הייתה רווקה ולא ידעה מה לעשות עם הסטטוס הזה. היא הייתה רגילה להסתכל על כולם בבוז, לזרוק "יש לי חבר" ולסובב את הראש. מהר מאוד היא למדה, שיחקה עם הסינגל כמו זמרת מקצועית, מראה נוכחות בכל מקום, עד שגם לה נמאס. וכשהיא הייתה נשברת היא הייתה נעלמת, אפילו לי. יכולתי להתקשר אליה שעות וההודעה הקבועה של "אני במרתף" הייתה נשלחת שוב ושוב. התעצבנתי. לא הבנתי איך ברגע כל כך קריטי, כשאני צריך אותה, היא פשוט נעלמת. לא עונה, מתעלמת.

לקחתי החלטה, אם ההר לא בא אל מוחמד, מוחמד יבוא אל ההר. הסתכלתי על ההודעה האחרונה שלה "במרתף" ועל ה"נראה לאחרונה" שלה, והחלטתי להוציא אותה מהבית, לעשות לה קצת טוב. נסעתי אליה, אחותה פתחה לי את הדלת, הסתכלה עליי במבט מוזר, אבל הכניסה אותי הביתה, כי הייתה רגילה שאנשים אקראיים באים אל הבית. ירדתי במדרגה הראשונה והתחרטתי. הלכתי אחורה. מה אני צריך לרדוף אחרי מישהי שאני אפילו לא מזיין? היא הרי השתמשה בי. היא משתמשת בכולם. אולי חוץ מהחבר הזה שלה שהיא שבויה שלו. כשהיא תצטרך אותי היא תדבר. כשיתחשק לה להיות עם אנשים אחרים היא תעלם. ואני בטח אזרום עם כל הגחמות האלה. אולי כי מזוכיסט. אולי כי אני רוצה לשמור על הסיכוי.

סגרתי אחריי את הדלת ועם הטריקה, קיבלתי הודעה "יש מצב שהיית פה? הרחתי אותך"

אולי באמת יש בה איזה קסם. הלוואי וידעתי.

// רוני שינקמן