אני צופה בתחקיר של מיקי חיימוביץ על עובדי הקבלן ובא לי לבכות, לצרוח, לשבור משהו. כמה חוסר צדק, כמה שחיתות, כמה כאב.
אני תוהה כמה אנשים ראו את הסרט הזה, כמה אנשים כאבו בכאבם של עובדי הקבלן או של כל אחד אחר שנפגע מהמדיניות וההתנהלות פה, כמה אנשים רוצים לעשות כדי לשנות.
התחושה היא שהרוב בחברה שלנו מרגיש מרוחק מהדבר הזה שנקרא "פוליטיקה". אולי המרחק הזה נובע מפחד או מחוסר ידע, אבל הוא בעצם אנחנו. הפוליטיקה היא הכי אנחנו שיש. אותה פוליטיקה מורכבת מנציגים שאנחנו בחרנו (אפשר להתווכח מי מרכיב את "אנחנו") ומקבלים בשבילנו החלטות על איך כל דבר במדינה הזו עובד.
בין היתר, התחושה הזו היא אחד הגורמים לחוסר ההתעניינות וחוסר האקטיביות בכל הסוגיות החברתיות המשוגעות שקורות במדינה שלנו. עובדי הקבלן זה רק פסיק בתוך המכונה המושחתת והמשומנת היטב הזו שנקראת פוליטיקה, כנסת, ממשלה. בשליפה מהמותן אני מוציאה עוד כמה פסיקים: יוקר המחיה, מחסור בדיור בר השגה, מנגנון שכירות פרוץ ובלתי הוגן, גיוס חרדים לצה"ל, מע"מ אפס, והרשימה שואפת לאינסוף. רק כשזה נוגס בנו או במישהו יקר לנו אנחנו בוחרים להתעניין, לפעול ולעתים אף להילחם.
חלקנו יצא לרחובות ב-2011 כי קרעו אותו עם שכר הדירה. השאר צפו בזה דרך המסך ותמכו במקרה הטוב, או זלזלו במקרה הרע. המחאה של עובדי הקבלן מתנהלת כבר שנים – ומי לוקח בה חלק? צודקים, עובדי הקבלן. ועוד כמה אנשים שאכפת להם, אבל לא מהווים את הרוב והם לא רבים, לצערי.
מתוך עמוד הפייסבוק של שלי יחימוביץ׳
קשה פה. אין על כך עוררין. אבל המצב שנוצר הוא כזה שכל אחד שקוע כל כך בבעיותיו (גדולות ככל שיהיו) ולא מצליח לראות מעבר ל-ד' אמותיו. נוצרת כאן בורות המונית, התעלמות מתהליכים שישפיעו על כולנו בסופו של דבר, ויש כאן רק מרוויח אחד (או כמה בודדים, ליתר דיוק).
אנחנו, העם, מפסידים מזה. הכוח של העם כקבוצה שווה יותר מסך חלקיו. אתם מבינים את החשבון? כשאנחנו פועלים בשביל הכלל, התועלת היא עצומה- בשביל הכלל. כקבוצה מגובשת אנחנו יכולים להחליט. אנחנו יכולים להחליט מי יישב שם, מי יהיו נבחרי הציבור, ואז לא יהיה ספק – הם יעבדו בשבילנו.
אנחנו יכולים להשפיע. אנחנו חייבים להשפיע. זה מתחיל מלבחור. תסלחו לי, אבל בחירות לראשות הממשלה זה ה-obvious (למרות שאחוז נרחב מהציבור יחלוק עליי. 34.8% מהציבור שלא הצביע בבחירות האחרונות, אם תהיתם).
הבחירות האמיתיות, ההשפעה האמיתית היא בפריימריז. כדי להצביע בפריימריז צריך להיות חבר מפלגה. זה המקום בו אנחנו בוחרים את חברי הכנסת, אחד אחד. הסרטון הבא יסביר את חוקי המשחק יותר טוב ממני:
תסלחו לי על הפרובוקציה, אבל איך אפשר להתלונן על מה שקורה במדינה הזו, כשברגע האמת, בבחירות, בחרנו לשבת בבית ולתת לאחרים לבחור בשבילנו?
כאזרחים במדינה דמוקרטית, יש לנו זכות לקחת חלק בשלטון. זה בא לידי ביטוי בעיקר בבחירות. כמובן שכל עשייה נוספת היא מבורכת, אבל אני מתמקדת בבסיס. אני מגדירה את זכות הבחירה כחובה של כל אדם שמגדיר את עצמו אזרח במדינה. אנחנו עובדים סביב השעון כדי לאפשר לעצמנו לחיות כמו שאנחנו רוצים, אז איך אפשר לוותר על הבחירה באלו שמקבלים את הכוח להחליט על המדיניות?
בקיצור, תתפקדו. אוטוטו בחירות, לא שמעתם?
// ירדן ששון
