הם הבטיחו לי שפריז תהיה רומנטית, "היא עיר לשניים" הם אמרו. אני בכלל נסעתי לבד, ארזתי מזוודה שחורה של עבודה והייתי בדרכי לסופשבוע של אחת בעיר הרומנטית. הם אמרו שפריז תהיה בדיוק כפי שהיא הייתה, מתוקה כמו מקרון ונוצצת כמו מגדל האייפל. הם פשוט לא ידעו שפריז לא תהיה ככה לעוד זמן רב. מעיר לשניים הפכה פריז לעיר בודדה ומוכת טרור.
מתוך עמוד הפייסבוק של YNET
אנשים כבר פחות תמימים במדינה שלנו. כל הקיץ האחרון שעדיין בוהק בצבע אדום ורק קיווינו שמישהו יעמוד לצידנו, שמישהו יוכל להבין אותנו, או לפחות לנסות להבין מה עובר על מדינה תחת טרור. אבל גם בתוך תוכנו ידענו שזה עניין של זמן עד שהטרור ירחיב אופקים וגבולות, הרי מה זה בעצם משנה איפה, או כלפי מי, לטרור ממש לא אכפת שפריז מתוקה כמו מקרון ונוצצת כמו מגדל האייפל שבשבוע האחרון עומד מוחשך ועצוב באמצע העיר לאות הזדהות.
אני חזרתי מפריז רגע לפני הבלאגן, רציתי, כמה שרציתי לספר לכם כמה היא רומנטית וכמה זה קשה להיות שם אחת, אבל הזיכרונות המתוקים הוחלפו במהירות בחדשות הרעות שלא איחרו להגיע ונדמה כאילו כל העולם חטף יחד עם פריז את המכה הקשה. הטרור נמצא בכל מקום.
איור- דייב בראון, אינדיפנדנט
אני חושבת ש2015 היא אחת השנים החשוכות שהיו כאן. במשך כל השנה שעברה למדתי כתיבה בבית הספר שהמוטו שלו הוא "הכתיבה לא מתה". הכתיבה לא מתה, זה נכון, אבל הכתיבה גוססת. הרי איך אפשר להגיד אחרת כאשר הכתיבה וחופש הביטוי נמצאים חלושים תחת היד הקשה והבריונית של הטרור. מי היה מאמין שבדור האלפיים מפיקי סרטים בהוליווד יחטפו איומים חוצי גבולות מצפון קוריאה. מי היה מאמין שבמערכת עיתון סאטירית בפריז ירצחו שניים עשר אנשי עיתונות, כאשר הרקע הוא חופש הביטוי.
הנשק הכי חזק שיש לנו היום לא נמצא בבונקרים שמורים מתחת לאדמה, הוא לא בידיהם של החיילים והוא לא באגרופי ידינו. הנשק הכי חזק שלנו הוא המילים שאנחנו בוחרים להגיד ולכתוב, לבטא באמצעות יצירות אומנות שגורמות לנו לצחוק ולהזיל דמעה ולפעמים גם סתם לחשוב. לעצום עיניים ולדמיין שניתן להפריד את הטרור מחיינו, זה אולי עוד חלום רחוק, אבל גם עכשיו הטרור גובה מחיר כבד שאין כמותו. למה שנאפשר לטרור לבחור בשבילנו מה מותר ומה אסור להגיד, אנחנו סופגים מלחמות וטילים מהשמיים, אבל עד שנוכל לעצור את אלה אנחנו חייבים לעצמנו לפחות את חופש הביטוי.
מתוך עמוד הפייסבוק של YNET
חושך בפריז בשבוע האחרון. אנשים יוצאים לרחובות ברחבי אירופה עם שלטי הזדהות "Je Suis Charlie", שתומך במערכת העיתון הצרפתי. כולנו שארלי, לכולנו יש את הכח במילה הכתובה והמדוברת. זה לא מטרד מקומי, לא מדובר במלחמה מקומית. מדובר במלחמה חוצה גבולות על הזכויות הבסיסיות שלנו. אני מקווה שאירופה תמשיך לצעוק ואיתה גם שאר העולם, הכתיבה לא מתה ולמילים שלנו יש כח גדול הרבה יותר משנדמה לנו. חייבים להמשיך ולצעוק.
איור- פיליפ גלוק
//עומר טסל
