המסלול בדרך כלל לא משתנה, שורפים את רוב היום בשביל אותו רגע. קל להתמודד עם דברים כשהמוח לא מפוקס ולא מנצל 100% מיכולתו. הדילמה הראשונה של הבוקר היא האם הקפה יהיה לפני הנסיעה, בזמן הנסיעה או לאחריה.
משם רוב ההחלטות קלות, סדר היום בדרך כלל ידוע מראש והחזרה היא הימור של דרכים, איפה תתעכב הכי פחות. מאותו רגע הדילמה השניה הרצינית של היום נכנסת לתוקף. בדרך כלל פותרים את הדילמה לפי מצב הכוחות הפיזיים של הגוף, נעזרים מעט במוזיקה.
יכול להיות שאם אהיה שם, אראה אותה במקום אחר ואם אבחר להיות פה אראה אותה שם. הבחירה בין שקט לרעש בדרך כלל מבלבלת, קשה לשים את עצמך במצב שאתה יודע במדויק מה אתה רוצה.
אתה מחפש רגעים של קלות דעת, שהמוח לא מנצל 100% מיכולתו, שהפעולה הכי קשה שתצטרך לעשות היא למזוג משקה או להקליד במכשיר החכם הודעה מפגרת.
פעם היה הבדל בין אמצע השבוע לסופו, היום הרוב דומה, הנתון היחיד שמשתנה הוא מספר שעות השינה שתצבור בלילה שאחרי. ברגעים של קלות דעת אתה לא מאמץ את הנתון הזה לאלגוריתם. הפעולה הכי קשה שתצטרך לעשות היא בכלל למזוג או להקליד.
המנטרה נמשכת, ברגעים של קלות דעת לפעמים ממש מהר ולפעמים אפילו לאט. אתה שונא את הבקרים של אחרי, תחושת ריקנות עצומה עוטפת את החדר ולגרור את עצמך מהמיטה הופכת למשימה בלתי אפשרית. לפני, בזמן או אחרי? שוב פעם צריך להחליט. היום יסתיים בסופו של דבר ותצטרך לבחור היכן ולמה או אם בכלל. ברור לך שזה יקרה בסוף.
אתה מקווה שהרגעים ילוו בקצת מוזיקה שאתה אוהב בלי שתתבייש להתנהג בטבעיות. כל מה שבא לך הוא איזה גג עם נוף אורבני מלוכלך ואוזניות על פול ווליום, בלי שישימו לב להכנס לתוך זה וברגעים של קלות דעת להרגיש כאילו מלך העולם.
ברגעים של קלות דעת היא בכלל לא מעניינת, היא פאתטית. אבל משהו בך רוצה לחלוק איתה את אותם תחושות אז אתה מושיט לה את היד. האינסטיקנט הוא לסרב בתוקף אבל שתי שניות של מבטים צולבים שמרגישים כמו נצח מתחפשים לליגטימציה שזה בסדר. לחיצה, אש, שאיפה, נשיפה, לגימה.
המוח לא מנצל 100 אחוז מיכולתו ופתאום יש לך שותפה, ביחד אתם מנסים לחבר ל80 שגם זה יותר מדי. הפעולה הכי קשה שתצטרך לעשות עכשיו היא לדבר בהיגיון אבל אתה לא מעוניין, רגעים של קלות דעת.
היא נראת לך כל כך יפה כשהיא ככה, מלאה בתוכן, מצליח לראות אותה דרך האיפור והקישוטים. שתחשוב שאתה דביל מושלם, מחר זה יתוקן כשתתעורר עם המסיכה שלך. ההרגשה הזאת ממכרת. בינתיים תחלקו את אותו הרגע, רגע של קלות דעת.
מן הרגל כזה…
// גל ילון
