ג'ון סבסטיאן הוא לא טיפוס של חורף. בימים קרים במיוחד הוא מתחבא בפינה הקטנה והחשוכה שלו, בשעה שאני דווקא לגמרי בסדר. ג'ון סבסטיאן לא זז ממקומו גם כשהרוח מרעידה לו את הקירות. הוא לא זז גם כשריי צ'ארלס מנגן לו ממש ליד האוזן.
בימים של חורף ג'ון סבסטיאן מסתכל עלינו בשקט מהצד. על איך שאנחנו מתכנסים בעצמנו כשאלוהים מתקרחן לו בשמיים, איך שאנו רכים פתאום כמו גלידה שחיכתה בשמש. הוא מסתכל עלינו גם כשהאף שלי מסמיק לקראתך, כשאנו נצמדים חוטם אל חוטם. הוא מסתכל ולא מוציא מילה. הוא מסתכל איך ברגע אנו הופכים חמים יותר מהשמש. איך החלון מתקשט כולו אדים ואנחנו מסתירים לו את העולם.
לפני שנה מהיום צפיתי בכניסה החגיגית של 2014 דרך חלון קטן במטוס. בדרך חזרה לארץ משבוע של עיניים בורקות וידיים עמוסות כל טוב, בדרך חזרה למדים הירוקים. מלמעלה 2014 נראתה צבעונית ומבטיחה כשנפרשה בסטייל לונדוני על קו הרקיע. אין ספק שאכן הייתה.
לונדון 2014
את תחילת 2014 חוויתי כשהשלל הלונדוני ועצמי נותרנו כלואים בארון. בשיאה של התפרקות עצמית התחלתי שנה שכולה ציפיה לאביב שיגיע ויביא עמו את החופש.
לפני שנה מהיום כתבתי בלהט את הפוסט רומן רוסי. מילים ושורות שנכתבו בירייה אחת המטוס- הפכו פוסט סיכום שנה בשבילכם- וכותרת אחת ארוכה בשבילי.
רומן רוסי היה הפעם הראשונה שנתתי כותרת לכאבים ולפחדים הכי כמוסים שלי. מתחת לשכבות של מטאפורות הסתתרו שם הצלקות הכי מכוערות שלי, כשהן מחבקות את הברכיים ומתנדנדות במקום כדי להירגע.
לפני שנה מהיום כתבתי את הפוסט הזה והיום אני קוראת אותו בחיוך. יושבת מקופלת ומחבקת ברכיים על ספה בדירה שהיא שלי, בעיר שעושה לי ברק בעיניים. ניצחתי את 2014.
תחבק אותי מאחור כשאערבב בצל ושום וכמעט אהבה במחבת. נוסיף קצת מעצמנו, קצת ממה שיש והמון שמן זית. כשהריח ימלא את המטבח החיוך יימתח מעצמו. תנשק את קו הסומק שלי. אני תוהה לתוך הזרועות שלך אם גם ג'ון סבסטיאן מרגיש פתאום בבית? הוא מתחיל לזוז. אולי גם לו ריח של שום מטוגן מזיז משהו שם בפנים שגורם לו להתגעגע. הוא מתחיל לזוז ואני רק נצמדת חזק יותר לזרועות שלך.
Forget the past and travel the world
בשנת 2014 הפכתי את הקווים שעל הגלובוס למיתרי הגיטרה הפרטית שלי. פרטתי בחוזקה בלי לדעת לנגן, שרתי בקול רם וזייפני כי פשוט לא היה לי אכפת.
בשנת 2014 פרקתי תיק ב', ארזתי חיי למוצ'ילה, קינחתי בשתי מזוודות עמוסות מעילי פרווה. בין הלבנים, הנעליים וכלי הרחצה החבאתי את הנקודות החלשות שלי, את הפחד המשתק שלי מלהיפגע, כדורים נגד דיכאון ואקמול.
עמוסה בכל אלו יצאתי לכבוש עולמות ובעיקר את עצמי. נחושה להוריד משקל שכולו מנטלי, פיזרתי את רובם בדרך. השארתי אותם מאחור והתנצלתי שלא אתגעגע. חלקם התעקשו להישאר. לא נלחמתי. שלחתי ידיים קדימה ולמדתי לאחוז בפחדים שלי, לרקוד איתם לאור ירח. צעד הם, צעד אני- אין מוביל. כשמאלנית מהשורה הפסקתי להילחם בהם- ולמדתי לחיות איתם.
מזה חודשיים וחצי שג'ון סבסטיאן ואני חולקים את אותו החלון מקושט האדים. הוא מאחורי זכוכית ואני מעט חופשייה יותר. ג'ון סבסטיאן לא שופט אותי כשאני טיפה פחות זקופה כשאתה הולך, שהעיניים שלי יותר מבולבלות כשאני לבד. הוא לא מישיר אלי מבט כשאני נוברת בצלקות המכוערות שלי, לא מגלגל עיניים כשאני משאירה את רומן רוסי על המדף. ג'ון סבסטיאן לא זז הרבה, לא מדבר כלל. לימים הוא נראה לי עצוב, השקט שלו ממאיים הפך למלנכולי. התנועות שלו מערמומיות פתאום מייגעות בעיניי. אני לעולם לא אבין איך הוא לא זז ממקומו גם כשריי צ'ארלס מנגן לו ממש ליד האוזן. הוא כנראה לא יבין מדוע אני מחבקת ברכיים ומתנדנדת מולו על הספה.
ג'ון סבסטיאן בוודאי לא יידע שהוא הפחד הכי גדול שלי.
ג'ון סבסטיאן
// עדי כהן
