אני הולכת ברחוב. הקירות מדברים אליי צבעים וכתובות, החומות מרססות אותי מילים קצרות. אני מפליגה אל מאחורי הקלעים וקוראת בין השורות…
זה לא אני שגומר מהר, זו את שצריכה את כל האינטימיות כדי להרגיש קרובה, שצריכה את כל הקירבה כדי להרגיש אינטימיות, שרוצה את כל הדאווין בשביל להתרצות. זו לא אשמתי שלוקח לך זמן להבין דברים שאני מודה בהם הרבה לפנייך, שאני אומר אותם בקול רם כשאת עדיין לא מעיזה. אולי את פשוט מעדיפה לשים את עצמך במקום הפאסיבי, המהרהר, המעורער, הלא משמעי, ולהגיד שאני זה שממהר לקפוץ למסקנות, שמחפש את קיצורי הדרך ומתקרר עוד לפני שהמיטה חמה. את חושבת שהאקדח שלי תמיד טעון ושהיד שלי קלה מדי על ההדק, אבל אם תחשבי על זה לעומק תביני שגם את כמוני לא רוצה להסתפק בכמעט; זה לא אני שגומר מהר, זאת את שגומרת לאט.
נמאס לי מהפרצוף החמוץ שלך, המיוסר שלך. מהנשימות הכבדות שמבקשות ממני ללטף, כשבעצם כל מה שבא לי זה לנער אותך שתפסיק עם הדרמות של ילד קטן שאמא שלו אמרה לו פעם שהוא הכי בעולם, ותתמודד כבר עם החיים שלך! קח אחריות על הגבר שהפכת להיות ותפסיק לחפש אישה שתשים לך פלסטרים, או תחשוב שאתה מתוק אמיתי כשאתה עושה עצמך כזה מסכן. זה לא עובד עליי, אתה שומע? לך תעשה חמוצים עם מישהי אחרת.
אמרה רינה לשושי, אצלי נכנס בקושי. ואם נכנס, אז קשה לו לצאת. ואם הוא כבר שם, אז הוא תופח ומתנפח ומאבד צורה וגם טעם. זה פשוט לא עובד! אמרה שושי לרינה, אז שימי מרגרינה. תשמני את זה טוב-טוב לפני שאת מכניסה – גם בתחתית וגם בקצוות. ותחממי את התנור לפני שאת מכניסה, ככה, שיהיה נעים, אבל בלי להגזים, סבבה? שלא יישרף.
נולדת? זה הסוף שלך. אבל קח בחשבון שאם לא היית, גם לא הייתה לך התחלה. ועל הסקאלה הזאת של חישובי תועלת – עדיף תמיד להימנע מהחמצה. כמו כל הדברים הטובים שיש להם סוף, כמו כל הסופים הטובים שהיו פעם התחלה, ככה גם אתה ואני, מולידים וקוברים את עצמנו כל יום מחדש.
אני לא בחורה של זבנג וגמרנו. אני לא בחורה שנהנית מצ'פחות של פלרטוטים שנגמרים בשולי המדרכה, של פליקים חסרי מעוף שנגמרים בצחקוק של מבוכה. אני בחורה של מרתון לא של ספרינטים, של בישול ארוך ולא של 'מנה חמה'. אני בחורה של דרך, לא של קיצורים. תבין, אני לא בחורה של כיפים, אני בחורה של ליטופים!
מעת לעת עובר במים שלי דג גדול, ואני מקפיד לתפוס אותו בשתי ידיים, כי אני יכול. אני שולף אותו מהים ולוקח אותו הביתה, פורס אותו לרצועות דקות ומתבל בהרבה מלח-פלפל וסוחט עליו לימון. אני צולה אותו על אש גבוהה ומנשנש ישר מהמחבת, בביסים גדולים, בתאווה חסרת נשימה, בעונג צרוב. כשאני גומר, אני לא משאיר אחריי אפילו פירור, גם לא סימנים ששבעתי. את חוזרת הביתה ומכינה לי פסטה. וואלה, אני עושה עצמי מבסוט ושותק כמו דג.
בשלב הזה בחיים, כנראה שהייתי צריכה כבר להיות מספיק מבוססת בשביל להפסיק לקבל עצות של אחרים ועזרה מההורים, אבל רצה השעון הביולוגי והוא מתקתק בקצב אחר. אז אל תגידו לי שהזמן בורח כי הוא ממש כאן לידי, סופר את השעות עד סוף המשמרת, את הגרושים של המשכורת האחרונה, את פירורי האהבה שאספתי בדרך, את כל המושגים וההגדרות והתיאוריות לקראת המבחן הבא. כסף מאמא זה לא בושה, גם מועד ב' לא.
ביקשת שאכתוב אותך על הקיר. ביקשת שאצבע איתך את העיר. אז ביקשת…
//טל עזר