לכל עיר יש אישיות, לפחות בחוויה האישית שלי וכל אדם חי בעיר שמתאימה לאישיות שלו והיא משמשת כרקע לחייו. ירושלים, ברוב נכבד של חיי, הייתה הרקע שלי. עיר של קצוות, לדוגמא, המרחק בין טיש חסידי למסיבה במועדון היא עשר דקות הליכה. בדרך לתפילה בכותל אתה תתקל במוכר ערבי שמוכר אחד ליד השני חנוכיות ושופרות לצד צלבים. בקיצור ירושלים היא העיר לכל אחד ולאף אחד.
אבל כל הצבעים השונים הללו שלפעמים מסכימים אחד עם השני ולפעמים לא, מתאחדים כאשר ירושלים מתכסה כמו כלה בשמלה לבנה. אני זוכר את השלג בשנה שעברה בתור פלאשבקים:
ההליכה לתחנה מרכזית, שהייתה שלוש דקות מהישיבה שלי, לראות את כל האנשים שנתקעו שם ובמה הם צריכים עזרה, זה היה מגניב לראות איך הם הסתערו על דוכני המזון המהיר, במיוחד המרוקאי המבוגר שטעם בפעם הראשונה סושי והרגיש צורך לספר לכולם "טעים ה@#%^ היפני הזה" או את הזוג תיירים מגרמניה שלא הבין ממה כולם מתרגשים ולמה האוטובוסים לא עובדים.
השיחה עם הבחורה החרדית שניגשה אלי ושאלה האם אני יכול ללוות אותה לבית שלה ברחביה, כי אבא שלה הזהיר אותה שלא תצא לבד מתחנה מרכזית. השיחה בעיקר נסובה סביב השאלות "מה את/ה מחפש/ת בשידוכים?" ועוד שאלות ששואלים בדייטים חרדים, באמצע הדרך התחלנו לצחוק על זה שבציבור שלנו, כל מה שיודעים זה לצאת לדייטים ולא סתם לשבת לשיחה למען השיחה, ושהכול חייב להיות למען מטרה מסוימת, לכן זה היה הכי מתאים שניפרד ללא הבטחות להמשך, אם יקרה וניפגש יום אחד נוכל להגיד "השדכן שלנו היה איש השלג".
ההליכה בשבת עם חבר סטלן למלון הקראון פלאזה כדי לעלות למרפסת העליונה לראות את ירושלים מכוסה בלבן. "בואו ניכנס למועדון כאילו אנחנו שייכים לשם" הוא אמר לי לפני שהוא נכנס, תוך כדי שהוא מתנהג בצורה שהכי נראית כאילו הוא לא שייך לשם. עד שמישהו שמסתבר שהוא חוזר בשאלה במשך שנים שאל אותנו "מה אתם עושים כאן?" מפה לשם מצאנו את עצמנו מתווכחים אתו בהלכה.
הילדה שאיבדה את הבובה שלה בשלג וארבע בחורי ישיבה אמיצים הצטרפו למאמצי החיפוש כדי "שלא יהיה קר לה" וכשסוף סוף מצאו אותה הילדה אמרה לאימא שלה "זהו היא מתה, צריכים לקנות חדש" אז אחד מהבחורי ישיבה שהיה חובש בצבא (אם לא הבנתם זה היה אני) היה צריך לביים הנשמה מפה לפה על ברבי, הדבר הכי קרוב שהגעתי לחברה לחורף בחיי.
כל החוויות הללו הם שגרמו לתת-מודע שלי לרצות להיתקע בשלג בירושלים, חוץ מכך אם יש לי הזדמנות פעם בשנה לראות את המחיצות נופלים בין תרבויות, בין מינים, בין הפכים, בין אדם לבובה, אני לא אפסיד את זה בחיים.
יאללה שלג אני מוכן בשבילך.
// יהודה אדלר