הניצולה

אז איך התחילה השנה שלי?
בשעה 12 בלילה, כשברקע זיקוקים וצעקות שמחה לכבוד השנה החדשה, אני בכיתי לאחות בטלפון. כמה דקות לאחר מכן כבר עמדתי בחוץ בעיניים אדומות, כולם ניסו לתפוס מונית למסיבה הבאה, אני ניסיתי לתפוס אחת לאיכילוב. זה לא היה פשוט, הלילות האלו הם הלילות של נהגי המוניות, מה הם צריכים עכשיו מישהי בוכיה ומפחדת בדרך לבית החולים, אבל בסוף הגיע המלאך שלי בדמות נהג של הקסטל.

הגעתי למיון, קיבלתי מיטה, לקחו לי דם ואז חיכיתי. זה קטע כזה במיון, שרוב הזמן אתה פשוט מחכה. ואז גם הבנתי שיש משהו ששכחתי להביא – חרמונית. וואו, כמה קר היה שם. מולי שכבו עוד כמה מסכנים, כולם עסוקים בעיקר בלמות מקור במקום מהמחלה שבגללה הם הגיעו מלכתחילה.

ואז הגיע הרופא, חיכיתי למקדרימי אבל זאת לא הייתה המשמרת שלו. המשפט הראשון שהוא אמר לי היה "הבדיקות שלך ממש לא טובות". למה אף אחד לא סיפר לו כשהוא אומר את זה הבנאדם שמולו כבר מדמיין סרטן / שבץ / התקף לב / השלם את החסר, ולא שסתם, יש כמה דברים לא מאוזנים בבדיקות?
הרופא הזה קרא לרופא אחר. הרופא האחר התקשר לרופא שמעליו. כולם באו לראות את הפלא ואני חיכיתי שיגיע האוס ויפתור את החידה. הוא לא הגיע, ולכן מעכשיו ועד סוף האשפוז שלי אף אחד לא ממש יבין מה עובר עלי.

חידות מפחידות רופאים ולכן הם החליטו לאשפז אותי. החלק הכי מפחיד של החוויה הזאת היה עוד לפני – המעבר מהמיון למחלקה. אחרי ששוב, חיכיתי, הגיע הסניטר. לא מספיק שהמילה הזאת מלחיצה אותי, הסניטר הזה היה נראה כמו הדמות של הרוצח מ"ארץ קשוחה" (את הדמיון לחוויאר ברדם הוא השאיר בבית). הוא הוציא אותי מהמיון ולקח אותי לכמה דקות מתחת לאדמה של איכילוב, במנהרות לבנות, צרות וארוכות, ממש כמו בסרטים. אנחנו עוברים במנהרות שלא נגמרות, רק אני והוא, מדי פעם נתקלים באלונקות עזובות שאלוהים יודע איפה האנשים ששכבו עליהן, ואני רק מחכה לרגע שבו הוא ישחט את האיברים שלי.

בסוף הגענו למחלקה. דמיינתי שאני מקבלת חדר לבד עם נוף לים ובמקום זה קיבלתי חדר עם ז'ניה ונוף לרמת גן. ניסיתי ללכת לישון אחרי הלילה הארוך שעבר עלי, אבל מסתבר שבמחלקה היום מתחיל כבר בחמש עם בדיקות לחץ דם, או כמו שאני קוראת להן "לאחיות של משמרת הלילה מאד משעמם". חשבתי שאני אצליח להירדם לאחר מכן אבל בשש שוב חזרה האחות כדי להודיע לי בקול שהיא הביאה לי כדור, אחרי זה ויתרתי על השינה ליומיים הבאים, אני אשן בקבר.

כשהגיע סבב הרופאים חיכיתי למקסטימי אבל גם הוא לא בא, מי שכן הגיע זאת רופאה שיכולה להרוג במבט והרבה מתמחים מפוחדים. הם התחילו את הביקור שבעה, עד שהם יצאו מהחדר שלי נשארו ארבעה. מקום קבורתם לא נודע.

אחרי זה הבנתי שכל מה שאני צריכה זה לשרוד. לא למות מהאוכל, לא לפחד מהפרצופים של האחיות, להשתכנע שהמחט שחיברו לי לא הורגת אותי, וגם לא החיידקים או אפילו לא המחלה שהביאה אותי לכאן. ורק השעמום כמעט ניצח, כי כשכל החברות שלי הריוניות/ בדיוק ילדו/ בחו"ל, כל מה שנשאר זה אמא וז'ניה.

החלטתי שאם אני רוצה להישאר בחיים אני חייבת להשתחרר. כל פעם מחדש ניסיתי להסתכל לרופא בעיניים ולהיראות הכי בריאה שיש, עד שבסוף הצלחתי לעבוד על מישהו. התלבשתי מהר, ארזתי, שלפתי את המחטים מהידיים, ואז גיליתי שזה ייקח עוד זמן. גם כדי להשתחרר צריך לחכות.

ומאז אני מחכה, דוקטור, תציל אותי!

אז מה למדתי? פשוט להיות בריאה.
ומכאן השנה הזאת רק יכולה להשתפר!

// נעמה גל