"אצלנו לא תפסיק לעשן, אלא תפסיק לרצות לעשן". ההבטחה של שיטת אלן קאר, סדנה לגמילה מעישון, למי שמכיר. מומלצת בחום. וזה עבד. אני באמת לא רוצה יותר לעשן. סיגריות לא מעניינות אותי מאז. עשיתי את כל השינויים הנדרשים באורח חיי שחששתי מהם והם התבררו כקלים בקטע הזוי.
אין לי שום בעיה לשבת בחברת מעשנים אחרים ולא לעשן איתם, לא סיגריות, לא ג'וינטים, כלום, במיוחד הפסקות הסיגריה בעבודה שמהן הכי חששתי. אני נוגע רק בירוק נקי מאז, וזה בכלל מדהים, חוסך כסף, תופס ראש יותר טוב, צורך פחות. קל להפסיק לעשות משהו שאתה לא רוצה לעשות.
9gag
במקביל, נפרדנו. מצאתי את עצמי בלי סיגריות, ובלעדיה. היו ימים שברחתי ממנה. ידעתי שעוד יכאב לי, והיה ים של עבודה במשרד. ניצלתי את זה היטב. אולי מאחורי כל "עובד החודש" מסתתרת איזו אקסית. ואז הגיעה שבירה, והתחלתי לשקוע בכאב. בהתחלה עמוק, ומאז לפרקים. כמה ימים טובים עוברים, ואז אני שוב שוקע. סופשבוע של כיף, ושוב. אני תוהה עם עצמי על הכאב הזה של האובדן. הרי כאב עובר רק דרכך. אי אפשר לברוח ממנו תמיד, כי הוא יישב איפשהוא, יעיק, עד שיפרוץ החוצה. מצד שני, פתאום קלטתי שאני גם לא רוצה להשתחרר ממנו. אני רוצה לכאוב אותה. אני רוצה להתבוסס בנו וחושש שאם לא, לא יפסיק לכאוב לעולם. או שמא אם אבחר להמשיך הלאה מהכאב ואצליח, מה זה אומר עלינו? האם בעצם אהבתי אותה פחות משתפסתי?
ברור שלא. למעשה, מתברר לי יותר ויותר שאני נותן לגעגוע הזה לנהל אותי. הדלקתי את כל תאי הזכרון שמכילים אותה והתחלתי לעשן אותם, וזה הרגיע, והכאב מצא את דרכו וטיפטף החוצה. יש לי כל כך הרבה זכרונות ממנה, וכולם כל כך יפים. רק שלא שמתי לב שבינתיים הפכתי למעשן בשרשרת. כל מבט שלה, כל משפט שאמרה לי, חיוך, ליטוף, כל היתקלות ברוך האינסופי הזה בעיניים שלה, כל צחוק מתגלגל, כל משחק מילים (והיא תמסור את נפשה בשביל אחד טוב, ממש חננה סנש) – כולם הפכו לסיגריות ואני רק מחפש תירוצים להדליק אותן. זה נחמד לי במקום הזה, אני לא מבזבז על זה שקל, לא מטריח את עצמי לפיצוציות. לא מסריח אחרי, מקסימום דמעה פה ושם. כל שנייה של חוסר מעש היא מצת. כל מסמך וורד ריק – מאפרה.
כן, בא לי להיאחז בגעגוע הזה. כן, אני אומר לעצמי שעם הזמן זה יעבור לי, שיום אחד אפסיק, מתי שאבחר להמשיך הלאה, זה יקרה, כשזה יהיה נכון לי אוכל להמשיך בחיי. פשוט בא לי. אני מוצא את עצמי בין חברים, שותה בירה, ופתאום בא לי לחשוב עליה ולהתנתק מהסביבה. אני מביא אותה ברעיון פצצה בעבודה, ובא לי לעצור את ההתלהבות ולהתגעגע אליה. אני מאחר לאוטובוס, לעזאזל, ובא לי לשקוע בדכאון הכמיהה אליה. זכרונות כאלה יפים, באים טוב כשכיף, באים טוב כשרע, באים טוב תמיד.
בא לי להיאחז בגעגוע לעולם. זה טבעי, כמובן. אבל נפרדנו ואנחנו שלמים עם זה, הכל כבר דובר, סופר, הוקלד והודמע החוצה, אנחנו יודעים שזה נכון לנו להמשיך הלאה. אז אני שואל את עצמי מה זה נותן לי עכשיו. זה עושה אותי לא בטוח. זה רק תוקע אותי. ואפשר להמשיך הלאה בלי להפסיק לאהוב אותה ולהתגעגע אליה. אני רוצה להמשיך הלאה. אני רוצה את הפרידה הזו, על מחיריה הקשים. הרי אני תמיד אוהב אותה, גם כשזה לא יכאב.
// שלומי טסה
