לפני כמה חודשים נסעתי על אחד הכבישים העירוניים בכפר סבא רבתי. היה זה יום שמשי ונעים, שמיים כחולים מעוטרים בעננים לבנים ושובל של מטוס סילון חורט בהם: הייתי כאן, כאילו שהיה איזה ערס על אוטובוס בדרך לים.
לא חשדתי.
נסעתי על הנתיב השמאלי במהירות סבירה כשאחד הרכבים מהנתיב הימיני אותת וסימן לי לתת לו להיכנס. האטתי ונתתי לו. לא עברו שתי שניות ונהג המשאית שמאחוריי התחיל לצפור בעצבנות. גם אחרי שראה שהרכב משתלב לא הפסיקו הצפצופים. אז כמובן שהייתי צריך, כמו תמיד, לנסות ולחנך את כל העולם ואחותו והחלטתי ללמד אותו לקח קטן.
המשכתי לסוע לאט לאט על המסלול השמאלי, חלונות פתוחים, רוח נעימה, שיר פופ זול מתנגן ברקע, יד ימין מוציאה סיגריה מהתיק, שולפת מצית מהכיס, יד שמאל מגנה מפני הרוח, יד ימין מציתה, עשן מיתמר אל מחוץ למכונית.
כיפכוף של יום.
כשהגעתי לרמזור עצרתי וחיכיתי שיתחלף לירוק. פתאום הדלת נפתחה וכמעט שנתלשה מהמכונית, אל תוך חלל האוטו נכנס הנהג העצבני עם חזות טיפה מזרחית והחל מקלל אותי במבטא ערבי, צועק עליי ועושה תנועות חדות עם ידיו.
פה חשדתי.
ניסיתי להסביר את עצמי, צעקתי קצת בחזרה, אבל למעשה קפאתי כמעט לגמרי. הייתי המום. לא הבנתי איך עד לפני שניה הרגשתי הכי בטוח בעולם ופתאום מישהו חדר לי לשטח הפרטי שלי. תוך שניות השתלט עליי איזה פחד לא צפוי שישב לי על בית החזה, וכל מה שיכולתי להרגיש זה את ליבי דופק במהירות מופרזת.
כמה פחד היה?
גם חזות, גם מבטא, גם צועק, ולך תסביר עכשיו שאני חצי מרוקאי, וגם אימא שלי חושבת שאני מדבר במבטא די מוזר (בעברית שלה יש הרבה פחות "כאילו" ו"כזה"), שאני לא עושה דברים כאלה בדרך כלל (שקר קטן לא מזיק), ושאני בכלל שמאלני עוכר ישראל שאוהב ערבים ומבין לחלוטין את העובדה שגם יהודי יכול היה להגיב כמוך..
וחוץ מזה, יש לי פנים יפות, לא חבל?!
כעבור חצי דקה של הטחת קללות ואיומי סרק הוא הביט לי בעינים, ירק על חולצה שלי, טרק את הדלת מאחוריו והותיר אותי רועד.
שמעתי כבר על מספר מקרים בלתי מבוטל, בהם מריבות בין נהגים הסתיימו באלימות קשה. אבל האמת שמעולם לא פחדתי להיקלע לסיטואציה כזאת. אבל אחרי אותו מקרה פחד חדש נולד. ובנוסף לחרדות הקיימות שאני מתחזק באופן קבוע, פחד נוסף זה עוד אויב שאין לי כח או רצון להילחם בו עכשיו.
השבוע קראתי ב"הארץ" את ריקוד עם האויב על ספינה קטנה באמצע הים, סיפור שכתב מחבל פלסטיני שהורשע וישב בכלא הישראלי במשך כמה שנים. לאחר שהוא שוחרר הוא יצא בספונטניות לטיול בישראל מתחנה מרכזית אחת לאחרת, מירושלים לתל אביב ואז לחיפה ולעכו. בכל נקודה שהגיע אליה הוא נפגש בעוברי אורח ישראליים, דיבר איתם קצת והמשיך לאן שהאוטובוס הבא יחליט לקחת אותו.
לבסוף הוא מוצא את עצמו בעכו על סירת תיירים באמצע לב ים עם משפחה ישראלית. הם מחליפים מעט מילים והרבה רגשות וכאשר הקפטן מפעיל את המוזיקה, האם מזמינה אותו לרקוד איתם. על היום הזה הוא בחר לכתוב סיפור בשפה העברית.
הנקודה היא ש"אויב" יכול לצוץ מעבר לכל פינה, בלי הבדל של גזע, דת או מין ולתפוס אותך לא מוכן בכל זמן נתון. אבל מעבר לאותה פינה יכול גם לחכות חבר.
ולגבי הפחד, את כולנו חינכו שפחד הוא האויב שלנו,
אבל אף אחד לא סיפר לנו שגם האויב אוהב לרקוד.
//טל פליישר