לפני כשבוע עמדתי וחיכיתי בתחנת האוטובוס. האפליקציה טענה שהאוטובוס יגיע בעוד כדקה, ואחר כך בעוד כשבע דקות, ואחר כך שהוא הרגע עבר. הבא אחריו יגיע בעוד כ-28 דקות.
כל הקהל השבוי שהמתין יחד איתי, נאנח איש איש לאפליקציה שלו. כמה מהממתינים המבוגרים יותר, נטולי האפליקציה, נאנחו לאפליקציה של זה שלידם. היה לנו אויב משותף.
תחנות אוטובוס הן מקום מצוין לעמוד ולהמתין בו. בעיקר כי בדרך כלל אין מקום לשבת, וגם כי אין לך יותר מדי ברירה.
שני רכבים חנו באזור בו אמור קו האוטובוס, זה שהרגע עבר או הבא אחריו, לעצור כדי לאסוף נוסעים. "הוא לא יכול לנסוע עוד מאה מטר כדי לעצור איפה שאפשר," אמרה אישה צעירה שעמדה על ידי, לגבר מבוגר שעמד על ידה. "ברור," הוא הסתכל על הרכבים. "יש דברים שמי שלא צריך לחכות לאוטובוס, פשוט לא מבין."
תחנת אוטובוס בגרמניה. סתם שתדעו
יש דברים שמי שלא צריך לחכות לאוטובוס פשוט לא מבין. מי שעיצב את תחנת האוטובוס לא מבין שבקיץ תהיה שמש ובחורף יהיה גשם; ומי שעיצב את חלונות האוטובוס הנסגרים בטריקה לא מבין שכשאתה מניח את הראש על זגוגית החלון כי אתה עייף, כנראה שתקבל התקף לב כשהחלון ירעד בזמן שמישהו יסגור אותו. זה שעיצב את מסעדי הכסאות עם הקצוות המחודדים מעולם לא היה צריך להניח את הראש שלו עצמו על הכסא שלפניו, כי הוא עמד להירדם בסוף יום ארוך. ומי שעוצר את הרכב שלו בשטח תחנת אוטובוס – לא מבין שאפשר לעצור במקום אחר כדי למנוע מאנשים את הצורך לעקוף אותו. אנשים שחלקם לא מצליחים לרוץ אל האוטובוס, והעקיפה היא מה שקובע אם הם יספיקו או לא. חבל שאין אפליקציה שמסמנת לנהג שמישהו מנסה לעקוף רכב חונה כדי להספיק אל הדלת.
"זה לא 'לא מבין'," אמר מישהו שלישי ששמע את השיחה בין השניים הראשונים. "זה שלא אכפת להם. פשוט לא אכפת להם. ככה זה אנשים שהם פח."
כולם הנהנו. האיש הראשון הנהן עם שקית הבמבה שהחזיק בידו, והשני הנהן עם הסיגריה שהחזיק בפיו, והאישה הצעירה הנהנה עם מעטפת חשבון החשמל הקרועה שלה. שהרי בסופו של דבר מה אנחנו אם לא ממתינים לנסיעה שבין תשלום חשבון אחד לחשבון אחר. מי שלא צריך לשלם חשבונות, לא מבין. או שאולי באמת לא אכפת לו.
בסופו של דבר האפליקציה טעתה – האוטובוס הבא הגיע ממש בסיום השיחה, וכולם מיהרו לעזוב את החברים החדשים שלהם ולהידחף אל ראש הזכות לשלם שישה שקלים ותשעים אגורות כדי להגיע הביתה.
האיש הראשון נדחף כשהוא מחזיק כרטיס נסיעה ביד אחת ומעיף את שקית הבמבה שלו אל הכביש; האיש השני נדחף אחרי שכיבה את הסיגריה שלו על הריצפה עם עקב הנעל, ירק על המדרכה ונאנח; והאישה קימטה את המעטפה הקרועה של חשבון החשמל ותקעה אותה באחד מחריצי תחנת האוטובוס, לצד כל המעטפות שהיו תקועות שם לפניה. התחנה כבר נראתה קצת כמו מתחרה לא רעה לכותל, כזו בחסות משולבת של חברת החשמל ושל "דן". הבקשה של כל התוחבים, ללא יוצא מן הכלל, הייתה "אלוהים, שמישהו ישלם את החשבונות שלי." מישהו שמבין.
כשהתחנה התרוקנה כמעט לגמרי מכל הממתינים המבינים, התקרב אליה מנקה רחוב שהחל בגירוד מסטיק שהיה דבוק אל המדרכה. אפילו שפחות ממטר מהתחנה עמד פח.
כנראה שקל מדי להבין. צריך גם שיהיה אכפת.
// אילנה קלמן
