אתגרנו את הבלוגרים שלנו עם שאלות שלא כולם היו מוכנים לענות עליהן. האם את נורמלית? ואתה, אתה נורמלי?
והפעם, טל גטריימן עונה על שאלה פשוטה מאד: בגדת? כן או לא?
(מתוך visualphotos.com)
האם אהבת פעם?
"כן."
האם בגדת פעם?
-שתיקה-
בגדת?
"כן"
ואז?
"אז הבנתי שעד אותו רגע לא ידעתי מה זה לאהוב מישהו."
"האוץ'", יגידו רוב מכרי ואהובי שבבת אחת יחליטו למחוק אותי מהחיוג המהיר שלהם.
בגידות כבר מזמן לא שייכות לגברים מנייאקים חסרי רגשות. זה שייך גם לאנשים הרגילים, שמתחתנים בגיל 28 מביאים לעולם כמה ילדים, עובדים בעבודה טובה, בעלי מנוי למכון כושר ואוהדים את בארסה.
יום אחד מבינים שהם מאוהבים במישהי אחרת. וזה קורה גם לבחורות שמנהלות חיים סבבה, בעבודה סבבה, עם תחביבים סבבה ועם חבר סבבה. יום אחד הן מבינות שהן מאוהבות במישהו אחר. זה לא סבבה.
הוא ואני זה כמו מפגש הרחובות בן יהודה פינת אלנבי בתל אביב.
מצד אחד אנחנו אנשים של בן יהודה. אנשים נורמלים,כאלה שיושבים בבתי קפה וחושבים אם ללכת לים או לראות בבית טלוויזיה. מצד שני אנחנו האנשים של אלנבי, איפה שהזונות והנרקומנים, החשפניות והסוטים, האנשים האפלים של העיר. היינו מספיק אפלים כדי לממש את כל האפלות הזו שלנו. אנחנו סוטים, אובססיביים וחוטאים. את האהבה האפלה שלנו הבאנו ליידי ביטוי, שם באותו מפגש רחובות, בן יהודה פינת אלנבי. הנשיקה שהפכה לי את החיים. ופתאום אנחנו בתחרות, למי יותר קשה להסתכל לאנשים בעיניים. מי מרגיש יותר חרא, למי המצפון יותר מציק ולמי יש יותר מה להפסיד בחיים אם נהיה יחד.
לפעמים בא לי לצעוק: פאקינג שיט, החיים הם סרט של וודי אלן וכולנו הדמויות שלו. נירוטיות, מעצבנות, מוזרות שחיות בלי לדפוק חשבון ומגשימות תשוקות רעות. מותר לבגוד! מותר להיות חרא של בן אדם, מותר לשקר, מותר לא להסתכל לאף אחד בעיניים, מותר להיות מבולבל, מותר לקום בבוקר להסתכל על עצמך במראה ולשנוא את הדמות שאת רואה". "זונה", אני מסננת לעצמי. "את חתיכת זונה, תעיפי אותו מהחיים שלך".
איך אני אסביר לעולם שאין לי כוונות רעות? שזה פשוט קרה? מבחינתי, עצם העובדה שלא התאהבנו כששנינו פנויים ורעננים כמו עלי נענע בהימלאיה, זו הטרגדיה! חודשים לא יכולתי לישון טוב בלילה, מתגרדת בטירוף… אולי צומחות לי קרני שטן.
אחד מהדברים הטובים שקרו לי אחרי אותו סיפור, זה שהפסקתי להיות אדם שיפוטי. אני לא שופטת אנשים, אני יכולה להבין אותם. כולנו אנושיים וכולנו עושים טעויות. אני לא מתחרטת אבל אני גם ממש לא גאה. אני יכולה להתבייש עד מחר ובכל זאת. אני יודעת משהו שאף אחד לא יודע כי אני חציתי הגבול.
הסוף מאוד עצוב ולא רק בגלל הלב השבור, ולא רק בגלל השקרים והרמה הנמוכה שהמצב גורר אותך אליו. הסוף מאוד עצוב כי אני לעד אהיה כתם שחור בחיים של האדם שאני אוהבת. לעד אהיה הדמות שהוא יעדיף להדחיק ולשכוח כדי לא להודות, שהוא בגד והתאהב באחרת.
יחד איתו הצטרפתי לצד של אלנבי. אני יודעת שיש לא מעט צקצוקי לשון וכעס בעת קריאת הטקסט. אבל מה אני כבר יכולה לעשות מלבד להודות ולא להתגאות.
אני מצטערת, בגדתי.
// טל גטרייטמן
