תביאי איתך אושר 2015, כי זאת שלפנייך חיים שלי, הייתה קצת מרירה. תביאי לי בגדים עם פרנזים, אנשים לא צבועים, כאלה שלא מדברים עליי מאחורי הגב באיזה קפה נחשב בשישי בבוקר.
תביאי לי שירה, מוסיקה טובה ואוכל. אחיינים, ילדים, תביאי לי צ'קים, כסף, תביאי לי אהבה.
תביאי לי צחוק, כפרה עלייך, חבר טוב, שינה עמוקה. תשאירי אותי הילדה הנצחית, זו שהתבגרה כל כך מזמן שאין לה כבר צורך בעוד. תשאירי לי את העיניים הצוחקות, כי טיירה בנקס עוד מלמדת איך עושים את זה באיזה עונה 200 בהוט. אל תקחי לי את זה. גם את הציצים את יכולה להשאיר.
הכי וואו
תביאי לי חו"ל, חותמות בדרכון, טובלרון, תל אביב שאני לא מכירה, נסיעה לצפון, זמן לעשות את כל מה שהבטחתי. תני לי לקיים.
תשאירי אותי הנערה הצוחקת, שיש לה גם מבט עמוק, זה שנחרט אצל כולם במח, אבל רק אצל חלק בלב. את הידיים שכותבות מהר, את הדמעות שיורדות עם כל מילה. קחי ממני קצת רגישות, קשה לי ככה. תהיי טובה אליי, באמא שלך, אין לי כח להתאכזב יותר.
תני לי לחיות, כל יום. אני מבטיחה להישאר אני. זאת ששומרת מכתביות עם ריח מפעם בקופסה של המסמכים לרואה חשבון, זאת האותנטית, שרוצה לצעוק בדיזנגוף אנא מן אלמגרב, למרות שאנא מן גאורגיה. זאת שלא שוכחת לרגע את אברהם הלל ואיך שיחקנו למטה ברמלה, עם גירים על משבצות. זאת שמבזבזת מדי, אבל לא מצטערת על שקל. זאת שלא מוותרת על שישי עם ההורים, האחים והאחיינים, על שבתות עם חברים. תעשי אותי טובה יותר, 2015. תשייפי בפינות.
תבטיחי לי שלא תעשי אותי זאת שמחכה, כמו חצי לימון על המקרר שממתין שמישהו יקח אותו. סחטו אותי מספיק. תסתכלי לי בעיניים רגע. תהיי רצינית. את תהיי טובה אליי, שומעת? אין לך ברירה אחרת.
ולך, גברת 2014 יא כלבה, אטוטאלור. נכנסת לי לחיים עם הבטחה ענקית כמו ריאליטי שירה ואת הולכת עכשיו, בערב הגמר. אין ממך אף יום שראוי לככב על השער של פנאי פלוס, אני לא אזכור אותך בעוד חמש עשרה דקות. תנקי קצת לפני שאת הולכת. הארגז החום בפינה הוא שלך, הוא שלנו, אל תשכחי לקחת לפני שאת טורקת.
יש שם מתכונים שלא הלכו לי, בצק פריך אחד שגרם לי לבכות בשבת בצהריים כאילו עליו, אבל בעצם על כל היתר. יש שם חרדות, דובי שפחדתי לזרוק וחלומות שעשו לי לקום בבוקר מוקדם בלי שום שעון שמעורר. יש שם אנשים שאכזבו אותי, בום אחד בבטן, לא מגלה על מה, אבל דמייני אחד כזה חזק, כמו שמישהו שאת אוהבת מת, או שהאיש שלך אומר לך שנגמר המשחק .
יש שם אכזבות, כפרה עלייך, את יודעת ממה. אל תעשי לי פרצוף נעלב גברת, את לא היית בסדר. נתת לי להאמין שאני סוגרת את הבסטה, שאני מפסיקה לחפש. נתת לי לקוות שאני יודעת מה אני אהיה כשאהיה גדולה, נתת לי לחשוב שאני לא קטנה יותר. זרקת אותי על הספה לחודש, אולי חודש וקצת, עשית לי לבכות, ואת יודעת איך אני נראית כשאני בוכה. למי זה מחמיא אף נפוח?
נתת לי לשים עלייך ראש, יא בת זונה, ואז הזזת את הכתף.
אני אזכור לך את זה שנתת לי גם לקום, לא הכל היה שחור. אבל יאללה, סעי. אין צורך בחיבוק, אטוטאלור.
// נטלי מיכאלשווילי
