ישבתי עם ידיד שלי על בירה וסיפרתי לו על פרק CSI מטורף שראיתי באותו יום. "איך הם חושבים על הדברים המטורפים האלה?" תהיתי בקול רם, בעוד חברי הקרוב ענה בביטול: "גל, מספיק לפתוח עיתון כדי לקבל השראה. הדברים הכי מטורפים קורים במציאות".
זה נכון ומדויק, ודי מפתיע שלא אני אמרתי את זה. המציאות עולה על כל דמיון. בתור חובבת טלוויזיה, לאחרונה נחשפתי ללא מעט סדרות פוליטיות- החל מ"בית הקלפים", דרך "האישה הטובה" ועד "סקנדל". ומה קורה שם בפוליטיקה? אנשים מוכנים להרוג אחד את השני במהלך קמפיינים מלוכלכים רק כדי להגיע לתפקיד הנכסף – נשיא ארצות הברית או הפרקליט המחוזי (תלוי במה אתם צופים). הרעיון שמשתמע מהתכניות האלו הוא אותו רעיון- הפוליטיקה מלוכלכת. או-הו כמה שהיא מלוכלכת.
מתוך עמוד הפייסבוק HOT
לפני כמה חודשים ניסיתי את מזלי בפוליטיקה. אני לא מדברת על פוליטיקה ארצית שדורשת התפקדות למפלגה ודיון בשאלות הרות גורל כמו תקיפה אווירית בעזה או העלאת המיסים, אלא פוליטיקה קטנה יותר. זה לא היה מתוכנן ולא משהו שממש רציתי – אבל בשנייה שמצאתי את עצמי בסביבה הפוליטית, כמו זיקית התאמתי את צבע עורי לפוליטיקה ונכנסתי בכל רמ"ח איבריי לעשייה.
את כל הזמן הפנוי והלא פנוי שלי הקדשתי למטרה הפוליטית- טלפונים בימים, שיחות בלילות, תיאומים בצהריים, מפגשים בחלונות, ישיבות בערבים, מחשבות בזריחות. לא נחתי לרגע – גם כשלא עשיתי משהו פיזי – מחשבותיי היו עמוק בעשייה. והרי משפט עתיק טוען שאתה נמצא היכן שמחשבותייך נמצאות. כלומר- הייתי שם. הייתי שם בטירוף.
אבל כמו שנכנסתי – כך גם יצאתי. מהר מאוד הבנתי שהמשחק המתוק, שחשבתי שיכול להיות נקי מלכלוכים, התפוצץ לי בפרצוף. לא האמנתי כמה רחוק אנשים מוכנים ללכת בשביל המטרה שלהם. וכשאני אומרת רחוק אני מדברת על רחוק ומלוכלך. ממש כמו פרנק אנדרווד או אוליביה פופ – כנשאלת השאלה – מוסר או כיסא, התשובה כיסא נענית בלא הניד עפעף.
אני לא אשקר, כאב לי לגלות את האמת ולצאת מהנאיביות שלי אל האור שהוא למעשה החושך. ויותר כאב לי – שלאף אחד לא אכפת היה שהבועה שלי התפוצצה. העולם המשיך להסתובב וכל מי שידיו היו נקיות וחשבתי שיעזור לי להוציא את כל העוסקים בפוליטיקה מן החושך אל האור – לכלך אף הוא את ידיו והמשיך במירוץ כל הדרך אל הכיסא. אני חתכתי. הבנתי שלשם אני לא שייכת.
ניפוץ החזון והמטרה הפוליטית שלי אכזבו אותי אבל גם גרמו לי להסתכל באור קצת שונה על מערכת הבחירות הנוכחית. גם בפוליטיקה הארצית, הקצת יותר רצינית, אנשים לא בוחלים באמצעים כדי להגיע למטרה. וכשהידיים כל-כך מלוכלכות, לא משנה כמה המטרה נעלה – מגעיל אותי לחשוב עליה ולהתרפק על ההצלחה. למה צריך לשרוף, לנפץ ולהרוס כדי להגיע למקום הנעלה? האם יכול להיות מנהיג שלא דרס אנשים בדרך למעלה? האם עוד קיימים אנשים הוגנים, הגונים וחזקים שיעמדו על עקרונותיהם, לא יסטו ימינה ושמאלה ובדרכם לא יצטרכו להעליב, לפגוע, להכפיש, לרמוס, לדרוך, ללכלך ולהקטין?
כנראה שלעולם לא נדע. אבל אם סדרות הטלוויזיה לוקחות השראה מהמציאות – לא נותר לנו אלא להרכין ראש על גועל הנפש שהחברה שלנו מייצרת במערכות פוליטיות.
// גל סלונימסקי
