אני שונא שמנקים את הפינה שלי, אני מוריד את האוזניות שמכסות בצורה מלאה את האוזניים ומנסה ליצור קשר עין. היא תמיד מתחמקת אז אני חייב לקרוא לה, כל פעם הן מתחלפות. "היי, לא צריך לנקות פה, זה בסדר, תודה!". אני בכלל חושב שהיא לא יודעת עברית אז היא מחייכת ומחליפה את השקית. מייאש.
מכונת הקפה מחלקת לי הוראות: "רוקן את תבנית העוגיות", "הוסף גרגירים", "סובב את פיית החלב". באתי בשביל הפוך ויצאתי עם שחור. נשיפות תסכול נשמעות מאחור.
"מה שלומך?", "איך היה סוף השבוע?", "עדיין כואב לך?" השאלות מתחלפות, החיוך נשאר.
אני שונא שמנקים את הפינה שלי. אני אוהב את הבלאגן שאני יוצר, הוא נותן לי מעט שקט. אני אוהב לשקוע לתוך האוזניות, להכנס למילים ולחשוב מה עומד מאחוריהן.
מתוך StreetArt in Germany
יש התעסקות בלתי פוסקת בנוגע לסטטוס זוגי, הוא יצא עם ההיא, איך ההוא עוד לא מצא ולמה ההיא תמיד מבולבלת. את מי זה כל כך מעניין בכלל? תסכול מתחלף במרמור שמסתכם ברחמים.
המונוטוניות קבועה והכי קל זה לכתוב אותך בגוף שלישי, כשאין אחיזה במציאות. בגוף שלישי את בכלל לא אמיתית ואין לך פנים. את רק פרי מחשבות.
כך כל אחד מצייר לעצמו מציאות בה הפינה שלו תמיד נקייה, למרות שהוא מעולם לא ניקה אותה. השליח הוא בכלל שקוף והאוכל תמיד חם. לחיצה, לחיצה, שמונים שניות והוא במצב מושלם, בדיוק בטמפרטורה.
הכי קל לכתוב אותך בגוף שלישי, תחת שלושה דרינקים ועשן סמיך מלווה במלנכוליה נעימה כזאת שמתערבבת במוח. לא מוחשית, דמיונית מעט. כך המציאות מצטיירת בצורה הכי צלולה, איפה שהאוטו תמיד נקי ועץ הריח מחזיק לנצח.
ארוחת הערב בריאה, יש בה ביצים, ירקות חתוכים, לחם קל וכוס יין אדום. ככה אומרים שצריך. המחשבות רצות, איך יראה מחר? ואיך לעזאזל הוא יהיה שונה ממה שעברת היום?
המצעים מתוחים למרות שכל הריצפה מלאה בבגדים מלוכלכים. את המקלחת עושים שניה לפני השינה בכדי שחס וחלילה הציפה לא תתלכלך. בכלל, הכי קל לכתוב אותך בגוף שלישי. לא להיות ישיר, לא להיות אמיתי. קצת מסתורין, לא מדויק, אוהב שעולות שאלות שבחיים לא אענה עליהן. להשתדל לא להשתמש במילה "אני".
מתוך StreetArt in Germany
לשחק אותה כאילו לא אכפת לך מה שאומרים כי אחרי הכל אתה מנהל מערכת יחסים. מערכת יחסית עמוקה, עם עצמך. החיוך הוא מונוטוני וקבוע, השאלה מתחלפת. הפינה שלך תמיד נקייה למרות שמעולם לא ניקית אותה.
הכי קל לכתוב אותך בגוף שלישי, כאילו בכלל לא קיימת, החיוך שלה משורטט על סמך מחשבות והעיניים לרוב טובות ולפעמים גם קצת רעות. איזה כיף כשהן רעות.
כבר לא מבקש לא לנקות, השלמתי עם זה. שתנקה, אפילו את הכלים הפסקתי לעשות בעצמי ולפעמים אפילו ממלא את מכונת הקפה בפולים חדשים.
והכי קל לכתוב אותך בגוף שלישי,
תחת השפעה של שלושה דרינקים ועשן סמיך, כשאת נטולת חיוך מזויף ורק עם עיניים…
// גל ילון
