מעולם לא למדתי לעשן סיגריה אחרונה ואני לא יכול לומר על אף סיפור בחיי שהוא באמת נגמר, תמיד האשמתי את ההורים שלי על כך, וזה מזכיר לי משפט שאורסון וולס אמר.
קשה לי ללכת ברחוב רוטשילד באמצע הלילה מבלי להרגיש את הרומנטיקה באוויר, קשה לי להתעלם מהניגוד בין הרצון להתקדם לבין הצורך לתקן, עדי אומרת שזהו מנגנון מוכר המשמש ילדים להורים גרושים, מחייכת ומנסה לרכך במעט את האווירה: "זה מצחיק, אילו היו אומרים לי שאת הלילה הזה אסיים בליווי הערס שהתחיל איתי לפני שעתיים בבר, לא הייתי מאמינה", למען האמת, גם אני מופתע מכך שלמרות הכל אני כאן איתה, מחייך חזרה ומכניס את הנייד לכיס לאחר ששלחתי בסתר הודעת – "מסיים סיגריה ובא".
רחוב רוטשילד הוא הרחוב האהוב עלי בתל אביב, אני מכיר אותו כמו את כף ידי ומעולם לא גרתי כאן למעלה מיומיים, לא הרבה זמן עבר מאז הפעם האחרונה שליוויתי מישהי לביתה ברוטשילד, מוזר לי שנעצרנו במספר 64 במקום להמשיך ל-102:
-"זה הבניין שלי, נעשה סיגריה לפני שאעלה?"
אני מאשים את הוריי בחוסר היכולת שלי לקבל החלטות, מאשים אותם בהכל, 20% כי יש לי סיבות טובות, 80% כי אני יכול, מתיישב לצידה על ספסל והיא מסתירה את הנייד לאחר שקיבלה הודעה:
-"את יכולה לענות"
-"זה האקס… עדיף שלא"
אני אוהב את 'שיחת האקסים' שתגיע עכשיו, מעין ראיון עבודה סמוי בו היא תספר על כל מה שהשתבש במערכת היחסים האחרונה שלה בזמן שאהנהן להסכמה לכל משפט שתאמר כדי לטפח דמות של בן-זוג פוטנציאלי, אני פחות אוהב כשמגיע תורי לדבר, חוסר היכולת שלי לקבל החלטות מתגמד לעומת אי היכולת שלי לצנזר:
-"נטלי… האקסית שלי, אולי הבחורה המיוחדת ביותר שהכרתי, ידעה איך להפעיל אצלי את מנגנון הגירושין שדיברת עליו מקודם".
-"כלומר?"
-"מתן, החבר הקרוב ביותר שלי ניסח זאת יפה, איך מצד אחד הוא ירש תכונות מסוימות מאביו, ומצד שני ירש מאמו את הסלידה מאותן התכונות בדיוק, מה שגורם לו מדי פעם לעשות דברים ותוך כדי לשנוא את עצמו עליהם, תוצר ישיר של גירושין".
עדי נראית מבולבלת ואני ממהר לעשות סדר:
-"נטלי… יש לה תשובות מעצבנות לכל דבר, הכל אצלה תמיד כל-כך מחושב, ועל אותם דברים ששנאתי בה, מצאתי את עצמי מאוהב".
-"נשמע מדהים"
-"כן, אבל הפערים בנינו תמיד הזכירו לי את המשפט הזה של אורסון וולס: 'אם ברצונך לסיים סיפור עם סוף טוב, אתה צריך לבחור מתי להפסיק לספר אותו"
-"ואוו… ואיך זה באמת נגמר?"
התראת הודעה מהמכשיר הנייד שלי מזכיר לי שאני מוכרח ללכת, עדי מסיימת סיגריה ושוב מחייכת, אנו מתקדמים לכיוון ביתה ואני קצת מתרגש כשהיא מנשקת אותי נשיקה אמתית על הלחי עם השפתיים, רגע לפני שהיא עולה היא מקלידה את מספר הטלפון שלה במכשיר שלי ואומרת: "אל תשכח להתקשר, יש לך סוף של סיפור לספר!".
אני מאשים את הוריי כשאני ממשיך ללכת ברוטשילד במקום ללכת הביתה, הרצון להמשיך הלאה תמיד מפסיד לצורך ברומנטיקה, אני מרגיש את הרציונל של אמי דוחף קדימה ומתנגש חזיתית עם האופטימיות של אבי המשאירה אותי תקוע מאחור, בדיוק מסוג הרגעים בהם אני שונא את עצמי על דברים תוך כדי עשייה, חמש דקות הליכה לקחו לי כדי להגיע לביתה, וכמו שכבר ציינתי, מעולם לא למדתי לעשן סיגריה אחרונה:
-"מי זה?"
-"דור"
-"איזה דור?"
-"נו נטלי תפתחי את הדלת אני מת מקור"
וכשהיא פותחת את הדלת עם חיוך של ילדה בת 16 ומתנפלת עלי כמו אחת כזו, אני מנסה להבין כמה אשמה, ואם בכלל, יש להוריי על רצף הטעיות שאני מבצע כשאני מוותר על התחלות חדשות פעם אחר פעם למענה, הרי אחד מהם היה צריך ללמד אותי איך לעשן סיגריה אחרונה וללכת הביתה, איך לתת לדברים פשוט להיגמר, וכשאני סוגר אחרי את דלת ביתה אני יודע שהדבר היחידי שלמדתי בחיי הוא מתי להפסיק לספר.
// דור עמרם
